עיוורת למציאות

פרידות תמיד קורות, כולם יודעים את זה.
קורות כשבוקר אחד אתה מתעורר ולא מחכה ל"בוקר טוב אהוב שלי".
כשאתה כבר לא דואג לה כמו שדאגת, אכפתי או שולח לה סתם באמצע יום "איפה את?" רק בכדי להרגע כדי לדעת שהכל בסדר איתה.
כשאתה כבר לא מרגיש את הצורך להיות איתה בכל הזדמנות שיש לך.
כשאתה כבר לא נלהב ומאושר כל פעם מחדש לפני שאתם נפגשים וכשאתה לא מתגעגע אליה בשניה שהיא יצאה לך מהבית.
כשאתה לא נחוש כל כך להילחם לעזור לה.
כשאתה לא מקבל את הצמרמורת החזקה הזאת כשאתה מנשק את שפתיה, ושכבר לא עולה לך לראש המחשבה של "פאק איך זכיתי בה!
כשאתה כבר לא אוהב..
תמיד דמיינתי את הפרידה שלנו כשלאחד מאיתנו כבר לא טוב אחד עם השני, כי זה קורה אין מה לעשות, זאת המציאות.
תמיד ידעתי שזה יבוא מהצד שלו, כיוון שלא עלה בדעתי שאי פעם אני אפסיק לאהוב אותו.
דמיינתי שכשעל השניה שהוא מרגיש שמשהו לא בסדר או שמשהו משתנה הוא יבוא אלי, יסביר לי מה קורה, יתן נשיקה בלחי וחיבוק גדול. יגיד לי שהכל יהיה בסדר, ינגב את דמעותי ויגיד שאני אצליח לעבור הלאה ולמצוא מישהו חדש.
למרות זאת בין דמיון למציאות יש הבדל נורא גדול, ולפעמים הוא גדול מידי וכואב מאוד.
לא עלה בדעתי שאי פעם מי שחשבתי שהכרתי כל כך טוב יסתיר ממני שכבר תקופה יש לו את התחושה של האני כבר לא אוהב.

שכבר תקופה שהוא מזייף אהבה כלפי, נתן תקוות שווא, גרם לי להאמין שיש לנו עוד דרך ארוכה יחד.
שהוא נישק.
שהוא שכב איתי, רק בכדי לגרום לו להנות ולא יותר מיזה.
שהוא נתן לי לבכות לו על הכתף שלו כשקשה, להוריד את כל המסיכות ממני לפניו ולהיות תלוייה בו.

זה לא קצת כואב לגלות שגם אם הראייה שלך טובה אתה עיוור למציאות. אתה לא רואה מה שמתרחש לך ממול העיניים כי אתה לא מסוגל להאמין לזה. שאתה נמצא בסוג של הזיה מסם האהבה ואתה לא רוצה לצאת מיזה כי טוב לך.
לא קצת כואב שנשבר לי הלב ככה, כי לא ציפיתי לזה.
לא קצת כואב, ממש לא קצת.