עוד שיכולתי

ישבתי בפינת החדר אכול חרטה ומרמורים.
מת לדעת מה איתה, והאם היא בחיים?
לאחר מספר דקות בהם שחזרתי לעצמי את כל מה שקרה…
איך אהבתי אותה,
שהיא באה אלי הביתה ודיברנו,
היא הייתה עצובה כי בדיוק נפרדה היא באה אלי כדי להוציא הכל .
ואני הייתי איתה וניחמתי אותה.
זה לא היה הזמן המתאים להגיד שאני אוהב אותה.
אך מפה לשם השיחה הגיע למצב שהיא אמרה שהיא יודעת שאני אוהב אותה וכדי שלא תדע הייתי צריך לשקר ויצא שהיא הבינה שאני שונא אותה.
היא ברחה מביתי בדמעות, במחשבה שאין איש שאוהב אותה.
הרגשתי רע כל כך על מה שיצא לי מהפה,
ולפתע שמעתי קול התנגשות ולאחר שניה שמעתי צרחה.
רצתי לבחוץ ושם ראיתי אותה, מדממת למוות מתחת לרכב .
הייתי בהלם ולא הייתי מסוגל לזוז.
הגיע אמבולנס ופינה אותה, אז חזרתי הביתה והתישבתי ליד הקיר כאשר אני נשען עליו.
המשכתי לשחזר שוב ושוב את מה שקרה והכל פעם הכאב והיסורים גברו…
הטלפון צילצל והודיעו לי הודע מחרישת אוזניים.
ישבתי המום למספר רגעים כשהטלפון נשמט מידיי
ולאחר מכן פרצתי בבכי כמו תינוק, זרוק על הרצפה, צורח ובוכה.
היא הלכה, ולא אזכה לראות אותה שוב לעולם .
פספסתי את ההזדמנות להגיד לה שאני אוהב אותה.
הייתי צריך לעשות את זה עוד שיכולתי.