עוד כוכב

הם פוסעים ללא הפסקה ברגליים יחפות על פסגות
ההרים החשוכות והקפואות בשעת הלילה.
אור ירח חלש מאיר את דרכם ואת אלפי הכוכבים שסביבם.
ידה אוחזת בידו, היא יודעת שבעוד זמן מה היא תצטרך
להרפות את האחיזה. דמעות עגולות מציפות את עיניה,
והיא מותירה להן לזרום ולהכתים את שמלתה, ממילא הן לא יעזרו.
הם ממשיכים לפסוע בשביל החשוך המוביל לפסגת ההר,
אי אפשר לסגת עכשיו, היא יודעת.
הם גמאו מרחקים ארוכים כל כך ובמשך זמן רב הם יחלו להגיע לפסגה הזו,
הפסגה האחרונה.
אם כך, מדוע מחשבות מתרוצצות במוחה ולא מרפות ממנה?
מדוע כעת איננה מאושרת? מה אם היא עוד איננה מוכנה לתת לו ללכת?
מחשבותיה מתפוגגות בזו אחר זו כשהוא עוצר,
מסיט את ראשו לאחור ומתבונן בה.
היא מנסה לעצור את הדמעות, אך אלו גוברות עליה.
"ניפגש כשהירח יטיל את אורו שוב על פסגות ההרים,
את עמדי כאן על הפסגה – ואני אהיה סביבך."
כך הוא מבטיח לה, ומרפה את ידו מזו שלה.
היא רוצה לצעוק, למחות – אך קולה כאוד עשן, נבלע בתוך השאון שמהדהד בראשה. הוא תולה בה עוד חיוך אחד אחרון, והיא מנופפת לו לשלום כשעולה לקצה ההר, טוען רגליו מבלי להביט לאחור.
משאלת לבה היא שהוא יתחרט, אך היא יודעת שאין מנוס מן הפרידה הזו.
והוא לא מסתובב, הרי כבר מזמן הוא קבע מסמרות בדבר, ואינו יכול לחזור בו.
השכמייה הכחולה שעוטה עליו מתנופפת ברוח ושתי ידיו נפרסות לצידו,
רגליו היחפות מתרוממות מעל לפני הקרקע ונושאות אותו מעלה אל השמיים השחורים. זוג עיניה הדומעות עוקבות אחרי דמותו העולה ומתרחקת,
זה לא באמת הסוף, והוא אינו הלך לבלי שוב, היא בטוחה.
כי כעת הוא עוד ניצוץ אחד בשמיים שלה,
עוד כוכב.