עוד אהבה שהסרטן בא ולוקח
"את יודעת ש.. שאני אוהב אותך, נכון?" יואב לחש. שמעתי את הקושי שלו לדבר, אבל לא יכולתי להכחיש שהיה לי נעים לשמוע אותו אומר לי את זה. את ה"אני אוהב אותך".
ליטפתי את ראשו, ששערותיו החומות הרכות כבר נשרו, ולחשתי לו בחזרה: "גם אני אוהבת אותך. ואני אוהב אותך תמיד."
"באמת? איך את יכולה לדעת?" הוא צחק צחוק מריר. "בטח אחרי שאמות, את תמצאי לך מישהו אחר.. כלומר, אחרי תקופת האבל והכל."
"אתה לא תמות!" אמרתי בזעף, אבל בתוך תוכי ידעתי שהמחלה סופנית. ראיתי את ההתדרדרות שלו. איך מנער עם זיק שובבי בעיניים, בעל יופי שונה וקורן, הוא הפך לנער כחוש עם עיניים נוצצות מדמעות של כאב שפולט אמיתות מזוויעות על החיים. מחלת הסרטן אט אט כילתה אותו, והנשמה שלו התערערה אף היא. אבל הוא המשיך לאהוב אותי, הוא המשיך להצחיק אותי ולשמח אותי כשהיה קשה לי. אבל הוא לא שיקר לי אף פעם, ולפעמים.. לפעמים צריך להיות מחושל פנימית כדי להתמודד עם התשובות שלו.
"אל תשקרי לעצמך, נטע." הוא אמר בקול רועד. עצמתי את עיניי ונתתי לעצמי לחוש את מגע ידו החמה על לחיי. מבלי משים דמעות זלגו מעיניי העצומות. שמעתי את המיטה חורקת כשהוא התרומם במאמץ ונשק לדמעותיי. שפתיו הגיעו לפי, ופשוט חיבקתי אותו, מנסה להדחיק את המחשבות על הנורא מכל, שקרב ובא.
"יואב?" לחשתי למצבה. קצות אצבעותיי עברו על החריטות הקרות, וצמרמורת חלפה במורד גבי. לא הצלחתי לעמוד בזה, פשוט לא. מאז המוות שלו, מאז שהסרטן לקח אותו, איבדתי לחלוטין עניין בעולם. לא הלכתי לבית הספר גם אחרי השבעה, ובכל זמני הפנוי פשוט באתי לבית הקברות ומלמלתי לקבר של יואב, בן הזוג שלי. או לפחות, היה. עד שהוא מת.
אני קראתי שוב את הנכתב על הקבר, פשוט לא מבינה למה. יואב לא היה בן אדם צדיק, או טוב לב, או אפילו אופטימי. הוא היה פסימי, עוקצני, אבל הוא כן היה אהוב.
"את מבינה, נטע, כשהסרטן בא לביקור, הוא שופט אותך. אם אתה מתחבב עליו, הוא בא לביקור עוד ועוד עד שהוא מזמין אותך לבית שלו." הוא אמר לי אז, כמה חודשים אחרי שהמחלה תקפה אותו. זו הפעם הראשונה שרציתי שישנאו אותו. אפילו, עד כמה שזה נשמע מגוחך, ניסיתי לחפש כל מיני טעויות מהעבר שלו, כאילו אם אמצא סיפור מספיק טוב הסרטן "ישנא" אותו וילך. אבל זה לא קרה. המצב של יואב המשיך להחמיר, והוא סבל. גם כשהוא צחק מהבדיחות המטופשות שלי, ראיתי שבתוך תוכו הוא מיוסר מהכאב הרב.
זה אנוכי מצידי, חשבתי בכעס. הוא בטח לא סובל עכשיו, בטח טוב לו, אז אני גם צריכה להשתחרר, כמו שהוא תמיד אמר לי. אבל איך בעצם אפשר להשתחרר ממי שאהבת כל כך, ממי שהפך אותך לבן אדם המאושר ביותר עליי אדמות ונתן משמעות לחייך?
הדמעות המלוחות שלי מרטיבות את המצבה הטרייה, כאילו מבקשות להתאחד עם אהובי. אבל זה יהיה נורא יותר, אם אתאבד, נכון? יואב אמר לי תמיד שגם אם יקרה לו משהו, שאני אמשיך לחיות. בשבילו. אני צריכה להישאר חזקה, בשבילו. אני צריכה להישאר בעולם הזה ולהתייסר, בשבילו. אני יודעת שאעשה הכל בשבילו. אבל בעצם, אין כבר מישהו לעשות בשבילו משהו, נכון?
צרחתי, צרחתי כך שגם למעלה, בשמיים, ישמעו את הכאב שלי.
הנה עוד אהבה שהסרטן בא ולוקח..
תגובות (39)
וואו
עצוב
ואוו..
סרטן… אחד לאפס שהוא יעזוב אותך…
אני ממש אהבתי, הכתיבה מעולה וטובה…
זה יצא מצוין, תאמיני בעצמך ♥
וואו.
הסיפור הזה מדהים ומרגש מאוד :)
כל הכבוד לך ואני מסכים עם ספיר (כמו תמיד חח), תאמיני בעצמך יותר ❤
שנה טובה ומתוקה ;)
מדרג 5.. :)
את מתארת בצורה מדהימה ומרגשת את הסיפור (:
הסיפור עצוב, מדהים ומרגש ♥ :/
אהבתי נורא ❤
וואוו , אין לי מילים :/
זה סיפור עצוב ומרגש..
הכתיבה שלך מדהימה ולדעתי זה ראוי להיות בבחירת העורכים (:
תודה רבה לכולכם, שנה טובה ♥
ונטלי- אני לא חושבת שאטרח לשלוח את הסיפור לבחירת העורכים.. אבל תודה בכל מקרה. ^^
כל כך מגיע לזה בחירת עורכים ^^
מהמהמה? מי הציע את זה לבחירת העורכים? XDD
ומייק- תודה!!
זה מדהים
giochi online
giochi online
jogos online gratis
giochi gratis
juegos
juegos gratis
jogos online
games
וווואווו ממש מדהים ועצוב :(❤
תודה לשתיכן ^•^
הסיפור באמת ממש יפה!
תודה רבה ~
וואואואואואואאואו!!! מדהים מדהים מדהים! באמת שריגשת! יש סוד לכתיבה המדהימה? אין אני סוגדת לך
חו תודה רבה ליאת ♥
וואו- איזה סיפור מדהים!
תודה!
שלום לכותבת,
מאוד נהניתי לקרוא את הסיפור שלך – ואני לא מוצאת הרבה סיפורים כאן באתר שאני באופן מוחלט נהנית לקרוא. הדבר הראשון שקפץ לי לעיניים, זה כמה הדף הזה מסודר, נקי, ברור. כמה הכתיבה רהוטה ורצופה.
אני מקנאה בעובדה שהצלחת להכניס הרבה בתוך קצת שורות… אני לא מצליחה לעשות כן… אבל הצלחת להכניס סיפור ארוך והרבה עצב, בתור מספר שורות בודדות. אהבתי שהסיפור, התנגן לי בראש כמו שיר. למרות העצבות, זה היה מאוד נעים.
המשיכי לכתוב, וגמר חתימה טובה.
~Veno
וואו, תודה רבה לך! ♥
מותר לי לבכות?
בהחלט XD
ותודה רבה לך, אני כל כך שמחה שזה הצליח לגעת בהרבה אנשים!
וואוו
את כותבת מדהים !!
תודה רבה ^_^
אין לי כל-כך הרבה להגיד אחרי כל התגובות….
הסיפור הזה מ-ו-ש-ל-ם-!
אין לי מילה אחרת!
הוא בין הסיפורים הכי יפים שקראתי האתר!!!
מגיע לזה בחירת העורכים….
תודה רבה ♥
לא פחות ממדהים! עוצר נשימה! אני בוכה פה עכשיו…
וואו, היי, קודם כל תודה רבה! D:
ועכשיו.. *לנגב לך את הדמעות כי אני ג'נטלמנית ווהו*
וואו יפה(-:
תודה! =>
את בטוחה שאת בכיתה ו׳? 0:
הכתיבה שלך מדהימה, השפה רהוטה ומרגשת, הצלחת להיכנס כאן ללב של רוב הקוראים אם לא כולם! יש לך כישרון D:
אוף, תודה אורי 3>
אני באופן אישי נוטה לתעב סיפורי אהבה, אבל האמת שהנה מצאתי אחד שהוא לטעמי. בכל הכנות, יש אנשים בודדים שהתואר "בחירת העורכים" מגיע לסיפור שלהם, אבל את ללא ספק אחד מהם.
תמשיכי ככה, אם כי הייתי ממליץ לך לנסות ולהתפרש גם לז'אנרים אחרים.
בכבוד רב, אינטלקטואל חביב.
תודה רבה, והאמת שאני כותבת כל מיני סיפורים מחוץ לז׳אנר :)
וואו
את האמת אני מאוד מתחברת לזה
תודה רבה ♥♥
מדהים!! ♥ *-*
ווה, תודה רבה לך ♥
מרגש, מדהים, סוחט דמעות.
אבל… לא מציאותי. דברים כאלה לא קורים. אני לא חושבת שהסרטן באמת לקח לך מישהו.
הכאב. הוא הועבר בצורה לא נכונה.
אני יודעת מה זה לאבד מישהו בגלל סרטן. סבתא שלי נלחמה שנתיים בסרטן בלי שאף אחד ידע, ולקראת הסוף היא אפילו לא ידעה מי אני. רק כשהודיעו לי שהיא חולה. אפילו לפני שהיא נפטרה. בכיתי לילה שלם. לא הספקתי לראות אותה בכלל. בבוקר שלאחר זה, הודיעו לי שהיא מתה.
את העברת את הכאב כאילו הוא שום דבר, למרות שהכתיבה שלך מרגשת לא הצלחתי להתחבר. מצטערת.
תודה רבה. אני מאמינה שהסרטן דווקא כן לוקח אנשים. אפשר לקרוא לו, בעצם המוות.
אני ממש מצטערת שאת לא הצלחת להרגיש את הכאב שניסיתי להעביר, אבל את לא יכולה להגיד שהעברתי אותו כאילו הוא שום דבר- תסתכלי על אלו שהגיבו לפנייך. זה שזה לא נגע בך לא אומר שזה לא נגע באחרים, שמא זו השקפתך בלבד ואני לא יכולה לגעת בלב של כולם, אף אחד לא יכול. אבל תודה על המחמאות, בכל מקרה ^^