עוגיות- חלק 2

"אני" אמרה ילדה שנכנסה אל תוך החדר שלי. היא הייתה קטנטונת, עייניה בצבע חום דבש, עורה כהה, כהה יותר מכול צבע עור שראיתי בחיי- ושיערה- למרבה ההפתעה- היה בצבע לבן. לבן כשלג. עייניה הגדולות כיסו את רוב פניה הצרים והכמושים. הלחיים- שאצל רוב הילדים שאני הכרתי בחיי היו טפוחות וענקיות- היו כמעט מעוקמות פנימה. גופה הקטן נראה היה כאילו הוא הולך ליפול בכול רגע!
"ניחוש שגוי" אמר מייקל, הפעם הוא חייך. ארתור וג'ון השתתקו. כאילו טעו בניחושים.
"הא, טעיתם!" חיכתי אליהם.
"עילג…" מלמלו ארתור וג'ון בקקפוניה.
"אוי סתמו כבר" עשיתי תנועה מוזרה בידי וחזרתי לשכב על המיטה.
"אם… אם אתה לא אוהב את העוגיות" פתאום נשמע קולה של הילדה הקטנה, צעדיה הקטנים טופפו על הרצפה הנקייה.
"איזו חמודה" מלמל מייקל. שהתיישב על מיטתי. הילדה הקטנה ניגשה אליי, הניחה את ידיה הקטנות על המיטה ושמה את פניה מעל פני. נרטעתי אחורה. פחדתי לזוז, להפיל אותה. פתחתי את פי להגיד דבר מה כועס, אבל ידו של מייקל מצאה את ידי ולחצה אותה בנזיפה מנטלית בחוזקה אל המיטה. בלעתי את רוקי. הראש שלה היה קרוב מידי אל שלי, ועיניה פשוט ננעצו בעייני. הרגשתי כלוא. אבל לא יכולתי לזוז.
"אם… אם אתה לא אוהב אותן" היא אמרה. שפתייה הכמעט בילתי נראות לא זזו כמעט "אני… אני אעשה חדשות!" קולה הפך לרם יותר. מצחה נצמד אל שלי. במהירות היא קמה, והתיישבה על כיסא רנדומלי בחדר. חופנת את ראשה בידיה, מיבבת.
מייקל עזב את היד שלי.
התנערתי בכעס והתיישבתי.
"מי את?!" אמרתי. אבל מיד חיוך לגלגני התפרש על פני "מה, אין לך כסף לקופסה רגילה? רק קופסאת תכשיטים מחורבנת?" זרקתי את הקופסה לעברה. היא התקפלה בכיסאה. ארתור נעמד לצידה, ומיד ג'ון מצידה השני. היא יבבה.
מייקל נאנח.
שנאתי את שלושתם.
את ארבעתם.
"שונא עניים" מלמלתי בשקט. "צאו!צאו מפה!" צעקתי. נחתתי על המיטה. מכסה את פניה בשמיכה. עצדיהם של השלישיה ושל הילדה הקטנה נשמעו. ומלמוליה: "אכזבתי את בוצ'ה, אכזבתי את בוצ'ה!" " נשמעו כמו צעקות.
נרדמתי.
מחלייך.