עוגיות- חלק 1

התעוררתי בבית חולים. אחד קטן כזה, מאוד מאוד צנוע ופשוט. לא כזה כמו שאני התרגלתי אליו. ציפיתי שיהיו מחוברים אליי כול מיני כבלים, אינפוזיה, אמנזיה- אני לא רופא כדי להבין משהו בדברים האלו- אבל כלום. כאילו סתם שמו אותי פה כי אפשר להכניס אותי לכותנת תכלת כמו של משוגעים, וכי יש פה מיטה לא נוחה.
דווקא היא כן.
אבל זה לא חשוב.
לקח לי זמו להבין, שזה לא היום הראשון שלי פה. הזכרונות התרוצצו במוחי ללא הרף. מה שקרה אתמול, ושלשום, ולפני שלשום. וזכרתי הכול. אבל זה לקח לי זמן. לקח לי זמן להבין שמה שחסר- זה לא משהו מהימים האחרונים, כלל וכלל לא.
אלא משהו אחר.
"בוקר טוב חתיכת נחרן" שמעתי את קולו של ארתור. עצמתי את עייני, התהפכתי לצד השני של המיטה, ופתחתי אותן. מביט אל החלון, שדרכו ניתן היה לראות את הים, ואת סירות הדיג הקטנות שניסו לדוג את הדגים המוטנטים והשמנים ששחו בנחת ובחוסר דאגות בים השקט והמלוח.
יאכס.
הוילונות, שהיו אתמול ורודים- מגעילים כאלו, בהירים-בהירים. מתקים מידי. הקאתי אתמול כול היום. היום הם היו בצבע סגלגל- לא שהוא יותר טוב. אבל… לפחות אני לא רוצה להקיא. גם זה יתרון מסוים. על שולחן קטנטן שעליו היה מונח קומקום קטן של תה, עוגת וניל קטנה- ואת רובו כיסתה מפה ומעליה אגרטל כחול ועטור פפיתולים בצבע זהב שעשו לי כאב ראש נוראי, ובתוכו היו פרחים מאתמול. לבנבנים וצהובים שבטח קנו במכולת ליד, ובטח הן ינוולו בעוד יומיים- עמד משהו שלא ציפיתי לראות.
עצמתי את עייני ואז פקחתי שוב.
הסתובבתי אל ארתור, ג'ון ומייקל וקמתי מהמיטה בכעס.
"מי מכם הוא הסתום ששם לי פה קופסאת תכשיטים על השולחן?!" שאגתי "אני חושב שהתבלבלתם בחדר, אני, תודה לאל, מעולם לא הייתי בחורה!"
"מי כבר יכול היה לתת לך את הקופסא היפה הזו" אמר מייקל, בפנים אדישות כתמיד, רק שהיום משום מה היה זיק של חיוך על פניו האדישות והנוגות כמעט. עצובות. אל נוגות. ארתור וג'ון התפקעו מצחוק בצד.
"נו?!" צעקתי. ל אהבתי חידות ודברים שאי אפשר לפתור. שנאתי את זה. תשובות היו הדבר הכי נחמד שאפשר, שבגללו הכי קשה לצעוק. במיוחד שנותנים לך אותן. ולא אתה צריך לפתור את הסיבוך הזה.
ארתור נפל על הרצםה מרוב צחוק.
ג'ון ניסה להתעשת ולחש בשקט, מנסה גם הוא לא למות מרוב גיחוכים "תחשוב טוב אידיוט, תחשוב טוב"
נאנחתי.
"באמת שאני לא במצב לחשוב עכשיו"צעקתי בכעס. "נו, מי רוצה לחטוף מכות?" ניסיתי לקום, אבל תשובתו של מייקל השתיקה אותי. הוא דחף את הקופסה האדומה והארוכה לפרצוף שלי.
"נחש"
לקחתי בחוזקה את הקופסא בעצבים מידיו ופתחתח אותה.
גיחכתי.
"מי הדפקט שישים בתוך קופסת תכשיטים עוגיות?!"