עדיין יוצא לי להיזכר באותו יום…

עדיין יוצא לי להיזכר באותו יום…
אותו יום ששינה לי את החיים לגמרי.
התעוררתי בבוקר בתחושה שזה עוד יום רגיל,
יצאתי לכיוון האולפן להקלטות שירים לסדרה,
בדרך מצאתי פלאפון על הרצפה.
לקחתי אותו והבטחתי לעצמי להתקשר למי שהפלאפון שייך לו ברגע שנסיים את ההקלטות.
ובגלל זה,
כשיצאתי מהאופן והלכתי הביתה, התקשרתי למספר שהיה רשום בתור "אמא ואבא".
ענתה לי בחורה שנשמעה דיי צעירה ואמרתי לה שמצאתי פלאפון ברחוב ושזה אולי שיך לה או לאחד מבני המשפחה שלה.
היא אמרה שזה שלה וקבענו להיפגש אחרי שעה בבית קפה קרוב.
היא הגיעה באיחור של כמה דקות וישר אמרה תודה והכל…
היא הציגה את עצמה בתור ג'יין אוסבורן.
אחר כך היא אמרה שאני נורא מוכר לה.
הסברתי לה שקוראים לי ג'יימס מאסלו ושאני חלק מהלהקה ביג טיים ראש.
והיא אמרה שאחיינית שלה מעריצה גדולה שלנו ומאוד רוצה לפגוש אותנו.
אמרתי לה שאנחנו נשמח לפגוש את האחיינית שלה והיא אמרה שהיא תהיה בעיר בשבוע הבא.
נתתי לה את המספר שלי ואמרתי לה להתקשר מתי שהיא תרצה שניפגש עם האחיינית שלה.
אחרי כמה ימים היא התקשרה אלי.
קבענו להיפגש איתה ועם אחיינית שלה בסנטרל פארק.
הגענו אני, קרלוס, קנדל ולוגן וראינו אותן.
ג'יין אמרה לנו שלאחיינית שלה קוראים אשלי ושהיא מאוד אוהבת אותנו, אז הצטלמנו איתה, וחתמנו לה, כי מה לא נעשה בשביל המעריצים?
לפני שהלכנו שאלתי את ג'יין אם היא רוצה להיפגש היום בערב והיא אמרה שמבחינתה זה בסדר ושאני אתקשר אליה.
נפגשנו, דיברנו וככה התחלנו לצאת במשך 3 חודשים.
כשהיינו ביחד שנה וחצי החלטתי להציע לה נישואים.
לקחתי אותה לפארק שבו נפגשנו איתה ועם אשלי, קנינו גלידה ודיברנו.
מתישהו עשיתי כאילו נפל לי משהו וכש"הרמתי" אותו הראתי לה את הטבעת ושאלתי אותה אם היא תתחתן איתי.
היא התרגשה מאוד ואמרה שכן ואחרי חצי שנה התחתנו.
ולמה אני מספר לכם את זה?
כי זאת ההתחלה של הסיפור הבא.
כשהיינו נשואים קצת יותר משנה ישבנו באחד הערבים ודיברנו.
"תגיד…" ג'יין שאלה אותי "חשבת פעם איך זה להיות הורה?"
"כן…" אמרתי "למה?"
"כי… טוב…"
"מה קרה?" שאלתי.
"אני בהריון" היא אמרה.
"וואוו!" אמרתי וחיבקתי אותה חזק.
היא חיבקה אותי ודמעות החילו לזלוג מעיניה.
"מה קרה ג'ייני? למה את בוכה?" שאלתי בדאגה.
"כלום. אני פשוט שמחה. זה הכל" היא אמרה ונישקתי אותה.
מאותו יום היא עברה כמה חודשים לא קלים.
היא הקיאה הרבה, רצתה את הדברים שהכי קשה להשיג בדיוק באותו רגע.
ניסיתי לעמוד בקצב שלה בלי הצלחה…
אחרי בערך 9 חודשים נולד לנו בן וקראנו לו טיילר.
היה לו את השיער שלי,
את העיניים של ג'יין,
את השכל החריף שלה,
ואת הכישרון המוסיקלי שלי.
ולמה אני מספר לכם את זה?
כי זה מוביל אותנו לסיפור הבא.
כשטיילר חגג יום הולדת 4 זה היה היום הכי מאושר שאני זוכר.
בבוקר הוא בא אלי ואל ג'יין לחדר וקפץ לנו על המיטה בקריאות "היום הבטחתם שעושים כל מה שאני רוצה!"
קמנו, ג'יין הכינה לו בדיוק מה שהוא רצה לארוחת הבוקר, הלכנו לגן החיות, לסרט וראינו את השקיעה בים.
אלה היו הבקשות שלו.
כשחזרנו הביתה הוא אמר לנו לפני שהוא הלך לישון שמחר הוא רוצה לחגוג עם כמה חברים בבית למרות שזה לא היום הולדת שלו.
אני וג'יין הסכמנו והוא הלך לישון בחיוך.
ולמה אני מספר לכם את זה?
כי היום ימלאו 10 שנים לזכרו.
כמה חודשים אחרי שהוא חגג יום הולדת 4 ג'יין ואני רצינו לספר לו שג'יין בהריון.
לקחתי אותו לפארק והיינו אמורים לחכות שם לג'יין שתחזור מהעבודה.
הוא שיחק בכדור ופתאום הכדור עף לכביש והוא רץ אחריו.
ניסיתי לעצור אותו אבל לא הגעתי בזמן ומכונית פגעה בו.
הדבר האחרון שאני זוכר ששמעתי היה זעקת הכאב שלו וקריאת הצער של ג'יין שבדיוק הגיעה מאחרוי וראתה הכל.
לקחנו אותו לבית החולים אבל אחרי כמה שעות הרופאים הודיעו לנו שלא הייתה דרך להציל אותו.
נולדה לנו בת.
קראנו לה אלינור.
ונשבעתי להגן עליה כמו שלא הגנתי על טיילר.
נשבעתי לשמור עליה מכל דבר.
היא יודעת שהיה לה אח.
היא יודעת שהוא מתה.
היא גם יודעת למה.
והיא יודעת לא לדבר על זה.
ולא לשאול עליו.
כי היא יודעת שאנחנו נשבר.
היא הילדה הכי חכמה שראיתי.
היא מבינה הכל.
היא לא מפספסת כלום.
כל לילה מאז שהיא למדה ללכת היא קמה מהמיטה ובאה לחבק אותי כשאני בוכה.
כשאני מתעורר בצרחות מסיוטים שבהם אני מנסה להציל את טיילר ללא הצלחה.
היא הילדה הקטנה שלי.
והיא תמיד תהיה.
גם כשהיא תעזוב את הבית.
גם כשהיא תתחתן ותקים משפחה משל עצמה.
היא כמעט בת 10 עכשיו.
והיא הדבר הכי חשוב לי בעולם.
היא מראה את האהבה שלי ושל ג'יין בצורה הטובה ביותר.
והיא שלנו.
ולא של אף אחד אחר.
והכל התחיל מהטלפון האבוד של ג'יין,
שמצאתי יום אחד ברחוב.
כשעוד לא הכרתי אותה.
כשעוד הייתי צעיר.
כשלא עברתי כל כך הרבה.