סגירת מעגל

עבר המון זמן מאז שהרגשתי ככה.
ההרגשה הזו שיש מחנק בגרון, שאי אפשר לנשום, שהלב מתפוצץ בעוד רגע, ושאם לא אשב עכשיו ואניח את הראש במקום כלשהו אני עלול להתעלף.
ולא, לא קרה לי כלום, תודה ששאלתם.
אף אחד לא פגע בי, לפחות לא בזמן האחרון, לא קרה שום דבר לאנשים שאני אוהב, ולא, אני גם לא חולה.
אז למה?, אני לא יודע, זו מין הרגשה שכזו, של דיכאון, של כאב, הרגשה שבאה בלי שום סיבה מיוחדת, בלי שהזמנתי אותה, ואחרי שהייתי מאושר כל כך בימים האחרונים.
ההורים שלי נפטרו, אני מניח שהמילה נהרגו מתאימה יותר לסיטואציה.
אבל לא, זה לא קרה בימים האחרונים, כבר עברו 4 שנים מאז, והיה לי קשה להשתחרר מזה, מהמחשבה שאולי אם הייתי שם, באותו יום נורא, אולי הייתי מציל אותם, אולי הם היו חיים עכשיו, אולי הייתי נמצא איתם עכשיו במקום הזה, שמגיעים אליו אחרי המוות.
זה לא מה שהכאיב לי, לא בגלל זה הרגשתי כמו שהרגשתי.
לאחרונה מצאתי אותה, חברת ילדות שלי, היא שמעה על הוריי, אומנם רק השנה, 4 שנים אחריי, אבל היא באה להביע את הצער שלה, את כמה שהיא מרגישה רע בשבילי, ושאם אני צריך אותה היא שם.
אף פעם לא היה לי קשר איתה, לפחות לא קשר רציני, תמיד היינו מהילדים האלו, שבגלל שההורים הכריחו אותנו היינו אומרים שלום זה לזו, אצלי זה לא היה כי הכריחו אותי.
אהבתי אותה מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד ידעתי שאיתה אני ארצה להיות למשך כל ימי חיי.
אבל אז היא עזבה.
ושש שנים אחר כך הוריי נרצחו.
ועכשיו היא חזרה, 4 שנים אחרי שהוריי נרצחו, כדי להביע את תנחומיה.
משום מה זה עזר, זה הקל עליי, גרם לי לתחושה טובה יותר, שהיה איתי מישהו שהכיר את הוריי באמת, מישהו שידע מי היו הוריי, ולא בגלל שהוא קרא עליהם בעיתון, על האנשים שהצילו את הילד הקטן, ונהרגו במקומו.
מהרגע שהיא באה לא נפרדנו, היא שמרה עליי והייתה לצידי, בדיוק כמו שהבטיחה.
וכבר ימים רבים שהייתי מאושר, בזכותה.
ידעתי שמה שהיא מרגישה אליי זה לא מה שאני מרגיש אליה, שהיא רואה אותי כמו אח קטן, וזה היה בסדר מצידי, ידעתי שכל עוד היא שם, לא אכפת לי אם אנחנו זוג או לא.
ואז הגיע היום הזה, שהרגשתי את המחנק, את הכאב, את חוסר היכולת לנשום, לזוז.
וביום הזה היא לא הייתה.
הרגשתי כך זמן רב.
האוויר נגמר לי.
ואז פגשתי את הוריי.
היא החזיקה בדף, עמדה מאחורי דוכן נואמים.
היא הרגישה מטופשת.
היא ידעה שהוא ישנא את זה, שהוא ירצה רק שתגיד לו שהיא בסדר, שהיא לא מרגישה רע.
אבל היא הרגישה רע, שלא הייתה שם, שלא שמרה עליו, ברגע האחרון של חייו.
היא הכינה נאום ארוך, על איזה ילד הוא היה, על כמה המוות של הוריו השפיע עליו, אך עם זאת חיזק אותו.
היא כתבה על כמה אהבה אותו, על כמה בנאדם טוב הוא היה.
אבל ברגע אחד של צלילות, בשנייה שעמדה לפתוח את פיה ולהקריא את הנאום, היא עצרה.
כולם ידעו מי הוא היה, אין צורך שהיא תדבר על זה, היא ידעה שזה לא מה שהוא רוצה, אז היא פשוט אמרה מילה אחת, מילה שהיא ידעה שתגיד הכל.
דמעות זלגו מעיניה, והיא לחשה "להתראות".