סתם סיפור אהבה – פרק 6

היא הייתה מדברת כל הזמן בצורה מאוד רצינית. משתמשת בשפה יפה, עם מילים מדויקות ,כאילו נותנת הרצאה. פתאום היא הפסיקה לדבר מפני שהיא שמה לב שלא הספקתי להגיד מילה, מזה כמה דקות.
– ואתה, מה אתה לומד?
היססתי לפחות דקה, לפני שאמרתי: "אני עושה מחקר באנרגיה סולרית".
(נראה לי שכולם באוטובוס צעקו "רמאי")
למה שיקרתי, מה רע במתמטיקה? כלום! אבל לפי ניסיוני, ידעתי שברגע שאגיד את המילה מתמטיקה, היא תגיד לי שהיא שונאת את התחום הזה, שהיא לא הבינה שום דבר בזה בתיכון, וכו'. לא רציתי לשמוע את אותן מילים יוצאות משפתיה הרכות, לא רציתי לשמוע כמה המתמטיקה גרמה לה לסבל. עמדתי להוסיף שאני עושה דוקטורט, אבל היא צעקה: "הגענו".
ירדנו מהאוטובוס ועוד פעם בלי היסוס היא לקחה את הרחוב הימינ. תוך דקה היינו מול חנות בגדי ים. פתאום הרגשתי תחושה מוזרה, לא נוחה בכלל. כולם, בעיקר גברים, הסתכלו עלינו. יותר נכון לומר שהם התבוננו בה, במראה המתוחכם שלה, בבגדיה, ביופיה. כאדם ביישן; נהגתי להיות שקוף, לא אהבתי את המצב הזה. נכנסנו לחנות, גם שם האווירה הייתה חדשה בשבילי. הייתי הגבר היחיד. היא הסתובבה כמה דקות ולקחה בגד ים מהמדף. אחר כך, באנגלית מצוינת, היא שאלה את המוכרת איפה תאי המדידה. היא דיברה אנגלית רהוטה ללא מבטא. כמו ילד טוב חיכיתי לה על יד הקופה, אבל היא יצאה מהר, לבושה בביקיני אדום מינימליסטי והכריזה: "אני אקח את זה". האמת היא שהוא היה מושלם כדי להציג את הגוף המדהים שלה. בלי לחשוב, בעברית, שאלתי כמה זה עולה. המוכרת הביטה במחירון וענתה לי באנגלית: "שבע מאות שקל". הייתי בהלם! חזרתי ושאלתי שוב בעברית: "כמה זה עולה?" . המוכרת אמרה עוד פעם באנגלית עם קול מתנשא: "שבע מאות שקלים! תיראה אדוני, זה דגם מקורי של מעצב אופנה ישראלי מפורסם, אין הרבה כאלה בארץ".
מה לעשות! זה היה המחיר! מזל שהיה לי את פנקס הצ'קים שלי עם תעודת זהות ועם דרכוני בתיק שלי. שילמתי, אמרנו תודה ויצאנו מהחנות. לאחר מכן, היא שאלה אותי: "איפה החנות שאתה צריך?". לא הייתי במצב רוח לקנות משהו נוסף, השבתי: "אני עייף, בפעם הבאה". מלבד המחיר, מה שעיצבן אותי הוא שהיא לא אמרה תודה. אולי היא חשבה שהיא לא צריכה להודות לי כי זה לא היה כל כך יקר – כן, ילדה מפונקת שרגילה לקבל מתנות! –
פתאום היא הסתובבה אליי, לקחה את ידי ושמה אותה על החזה שלה. ידיה תפסו את ראשי והיא נישקה אותי נשיקה עמוקה. אחרי כמה דקות, היא צעדה אחורה ואמרה בחיוך מקסים:
– סליחה שכחתי להגיד לך תודה! שמי סילביה, מה שמך? עיניה הירוקות נצצו מהתרגשות. לאחר שהיסדרתי את נשימתי הצלחתי למלמל: "קוראים לי פיליפ".
היא ענתה לי: "נעים מאוד, פיליפ!". הצעתי לה: "אולי נשב בבית קפה ונשתה משהו קר". אבל היא סירבה בחיוך ואמרה: "רעיון טוב, אבל אני מעדיפה שנלך לבית שלי".
איזו נחישות! אני פתאום הרגשתי מבולבל, לא ציפיתי, לא חלמתי על התנהגות כזאת. כל מיני מחשבות מטורפות רצו בראשי. מה קרה לה, אולי היא חולת נפש, נימפומנית או משהו כזה. הצד הרציונלי שלי התחיל לשאול שאלות מטרידות. נפגשנו רק לפני שעתיים!למה היא בחרה בי?אולי זו מלכודת, אולי היא רוצה לשדוד אותי או לחטוף אותי. הלב שלי דפק מהר. נרגעתי, דברים כאלה קורים רק בסרטים. המגע של ידה בידי היה כל כך חם. היא רעדה והרגשתי צמרמורת בכל גופי. שאלתי: "קר לך?".
עצרנו, התחבקנו והתנשקנו דקות ארוכות. הפחדים שלי נעלמו, לא ידעתי מה יכול לקרות אבל לא היה לי איכפת.
לקחנו מונית, סילביה נתנה לנהג ,ערבי אחד, את הכתובת, אבל הוא לא הבין אותה בגלל המבטא המצויין שלה. בעברית, אני נתתי לו שוב את שם הרחוב. הפעם הוא הבין ואמר לי: "תפסת פצצה על הכיפאק, חביבי!".
במונית, היד שלה ביד שלי, התנשקנו כל הזמן. הגופ שלה, הריח שלה, הייתי כמו שיכור. נהג המונית עצר וסילביה שילמה לו.
הוילה הייתה ממש תלויה על ההר. בית מפואר עם נוף מדהים על מיפרץ חיפה. איש מבוגר בשנות החמישים, מאוד אלגנטי יצא מהבית ,עם כובע פנמה על הראש. הוא נישק את סילביה על הלחי ואמר: "עלי ללכת אני באיחור". הוא נתן לי מבט עקיף, ונכנס למכוניתו ,מכונית פתוחה. הוא עשה סימן יד ועזב במהירות. סילביה חייכה ואמרה: "תכיר את דודי צ'ארלס".