סתם סיפור אהבה – פרק 4

אחרי שישה חודשים, הדברים התחילו להשתפר בשבילי בשני תחומים:
בראשונה: רבקה, אישה נהדרת, שמה לב כמה החובה להישאר כל השבת אצלה הייתה נטל עבורי. קצת לפני פורים, ערב שבת אחד, כשסיימנו את ברכת המזון, היא אמרה לי:
"אתה נראה לי עייף מאוד, אולי עדיף שתחזור לדירה שלך ותישן שם, תבוא מחר בסביבות 12 לקידוש".
הדירה שלי לא הייתה רחוקה מדירתה, בסך הכול 10 דקות הליכה.
אני לא צריך להגיד כמה הרגשתי משוחרר, חופשי עם התנאים החדשים האלה.
הנוהל של ימי שבת השתנה בצורה דרסטית.
כל ערב שבת ביקרתי אצל רבקה והבאתי בקבוק יין אדום לקידוש.
אחרי ארוחת הערב נהגנו לשוחח שלושתנו, רבקה, בעלה ואני, על כל מיני נושאים, על המשפחה, על הילדים.
היו להם שלושה בנים ושלוש בנות: חנה, בת 16, יעקב, יוסף, דוד ושתי תאומות בנות 5, לאה ושרה, עוד אציין שבעלה שמו משה, רואים שכל התנ"ך היה נוכח שם.
חנה, הבכורה, הייתה צברית טיפוסית, בהתחלה כשניסיתי לעזור לה בשיעורי הבית במתמטיקה, היא השפילה אותי, בלי רחמים, ואמרה לכולם שההסברים שלי לא היו ברורים בגלל העברית הקלוקלת שלי.
אלה היו כמובן רק תירוצים, האמת הייתה שחנה בכלל לא התעניינה בנושא והעדיפה מקצועות כמו ספרות או היסטוריה.
רבקה טיפלה בעניין בעדינות, היא החליטה שחנה לא זקוקה לעזרה ושחררה אותי מחובתי. מאוחר יותר, במהלך שיחה עם אילנה, השכנה שלה, למדתי שהיא שילמה לסטודנט אחד כדי לעזור לחנה. כצפוי זה לא עזר והיא נכשלה בבגרות במתמטיקה.
שנית: קרה שינוי מהותי במצב הכלכלי שלי.
בתחילת מרץ, המרצה שלי, פרופסור כהן הציע לי לעבוד כמתרגל לסטודנטים בתואר ראשון. הייתי בעל ניסיון רב בתפקיד זה כי בפריז כבר עבדתי כמתרגל יותר משלוש שנים. אבל אני לא בטוח שעובדה זו גרמה לו לבחור בי כי כמה דוקטורנטים היו ברשימה. יש לי נטייה לחשוב שהוא הרגיש אשם מפני שהוא לא עזר לי בכלל בעבודת המחקר שלי. בכל אופן, עבדתי עשר שעות בשבוע כמתרגל בפקולטה. בנוסף לכך, היה עליי ללמד שעתיים בפקולטה לארכיטקטורה .
לפקולטה זו היו שתי תכונות מעניינות:
א) הבניין נמצא במרכז חיפה, מחוץ לקמפוס הטכניון.
ב) מספר הבחורות היה כמספר הבנים.
הסכמתי בהתלהבות רבה, למרות האתגר של השפה. לאור החוויה הלא נעימה עם חנה, החלטתי לשלוט על הדברים מיד. בפעם הראשונה שנכנסתי לכיתה, אמרתי לקבוצת הסטודנטים:
"שלום, שמי פיליפ, אני עולה חדש מצרפת. אני כאן כדי לעזור לכם להצליח בבחינה. אני יודע שיש לי מבטא כבד ושאני עושה שגיאות בעברית אבל כדאי לכם להבין מיד דבר אחד! בקורס שלי מדברים רק שפה אחת: מתמטיקה! מי שיעבוד, יצליח! נקודה"
וכדי להרשים אותם לנצח, אני הוספתי:
"עוד דבר אחד, פרופסור כהן הסכים שאני אקבע את תוכן הבחינה הסופית שלכם. אז אני ממליץ לכם להקשיב לי!"
"עכשיו, חבל על הזמן, יש לכם חצי שעה כדי לפתור את התרגיל הראשון שנמצא בדף 30 בספר"
הייתי בכוונה מאוד קשוח. השיטה הזאת הצליחה באופן מושלם ,ואחרי שבוע, כל הסטודנטים בשנה הראשונה, כולל באדריכלות, ידעו שלהיות בכיתה שלי, זה לא צחוק.
חבל שהביטחון העצמי הזה היה קיים רק כלפי חוץ. פנימית, סבלתי מתסביך נחיתות מפני שרוב הסטודנטים היו כמעט בגיל שלי וסיימו כבר את שרותם הצבאי.
כמה פעמים חשבתי שהם עשו תרגילים הרבה יותר מסוכנים מאשר פתירת משוואות דיפרנציאליות.
לעומת זאת, העבודה כמתרגל סיפקה לי הנאה של ממש, במיוחד בפקולטה לארכיטקטורה. כל יום חמישי הייתי עוזב את הקמפוס והייתי יורד למרכז חיפה.
לצאת מהטכניון, מסביבת הסטודנטים, להסתובב בעיר, לטייל ברחובות, לראות את חלונות הראווה, כל זה היה כמו נשימת חמצן.
מישל, החבר שלי, הבין את הצורך הזה כבר לפניי. הוא נרשם לחוג תאטרון, במרכז התרבותי הצרפתי של חיפה. רוב המשתתפות שם היו נשים צרפתיות, נשואות, בלי צורך בעבודה, שהיו משועממות בבית. מנהל החוג, ששימש גם כבמאי, בחר להעלות את המחזה הקומי "הקמצן" מאת מולייר. החזרות היו בימי חמישי בערב, באותו יום שאני הייתי עובד כמתרגל בפקולטה לארכיטקטורה.
כצפוי, מישל ניצל את ההזדמנות כדי לנהל יחסים אינטימיים עם השחקנית היפה ביותר בחוג, אישה צרפתיה, נשואה, בת 35 בערך, מורה לצרפתית במכללה.
הקבוצה נהגה ללכת למסעדה אחרי החזרות ואני נהגתי להצטרף אליהם אחרי שסיימתי לעבוד. הקורס במתמטיקה היה ברמה נמוכה מאוד וגם קצר מאוד: שעתיים בשבוע במשך שלושה חודשים בלבד. בשבילי ללמד שם היה ממש קל, אבל רוב הסטודנטים לא הבינו כלום, ולא התעניינו בכלל במקצוע.
עכשיו, אתם יכולים לשאול בצדק: למה לא מצאתי לי חברה בחוג?
לפתות אישה הייתה משימה קלה מאוד. הן היו נשים צרפתיות בודדות והמכשול של השפה לא היה קיים.
בכנות אני לא יודע, ייתכן שפחדתי מהפרש הגיל או מהעובדה שהן היו נשואות. לא רציתי להסתבך עם בעליהן. אני פשוט חושב שלא היה לי את הקסם של מישל, זה הכל! כפי שסבתי נהגה לומר בערבית: "מקטוב" הכול נכתב מלמעלה!
אהבת חיי לא הייתה מחכה לי בתאטרון, בחיפה או בקמפוס הטכניון. לא! היא המתינה לי, בשבת חמה מאוד, בחוף בת גלים!