OlehHalash123
סיפורים בעברית קלה To be honest this is the category I truly belong to. I know this piece of text is low level both in style and vocabulary. But being not a native Hebrew speaker I just wrote it to improve my knowledge in writing Hebrew. Please let me know if this is of interest תודה!

סתם סיפור אהבה – פרק 18 – סוף

OlehHalash123 28/03/2018 956 צפיות אין תגובות
סיפורים בעברית קלה To be honest this is the category I truly belong to. I know this piece of text is low level both in style and vocabulary. But being not a native Hebrew speaker I just wrote it to improve my knowledge in writing Hebrew. Please let me know if this is of interest תודה!

בסוף מאי, חזרתי לצרפת, למשפחתי. התכנית הייתה פשוטה. לקבל את האישור ולטוס לארה"ב. התקשרתי לשגרירות, בגלל סיבה כלשהי, כל התהליך הסתבך! התברר כי עליי להמתין לפחות שלושה שבועות על מנת לקבל את הויזה הדרושה לי. הייתי תקוע בפריז. התקשרתי למונרו, מזכירתו ענתה לי שאין בעיה, הם יחכו לי!
הפעם, האווירה לא הייתה חגיגית כמו בשנה שעברה. אבי, אמי וסבתי קיבלו אותי בשמחה רבה, אבל ,כמו רבקה, לא הבינו למה עזבתי את הארץ. עבור משפחתי, הפכתי ליורד, לבוגד. גם אבי לא אמר את האמת לחבריו בבית הכנסת. הייתי בחופש! נקודה. רק אחיי תמכו בי והתלהבו מההזדמנות לנסוע לארצות הברית. עברתי בפריז תקופה קשה מאוד. הרגשתי כמו בכלא. מאוד כעסתי על הוריי, בגלל סילביה כמובן, אבל גם בגלל הפחד שלהם, הלחץ שלהם, הכאב שלהם. היה בלתי נסבל עבורי לראותם דואגים עליי, חוששים מפני ההרפתקה החדשה.
לדעת כולם, הייתי בר מזל עקב האפשרות לנסוע לקליפורניה, אבל הם ידעו רק לבכות ולחשוש. פעם אחת, אמי, אמרה בבכי: "למה, למה אתה מתנהג ככה, אתה לא יכול להישאר איתנו, להתחתן, להקים משפחה, ולהתבסס בחיים במקום לרוץ לקצה העולם!". התפוצצתי: "את יודעת היטב שמצאתי מישהי אבל היא לא הייתה מספיק יהודיה בשבילכם!". בעצבים, עזבתי אותה בטריקת דלת.
נפגשתי עם מישל, גם הוא השתנה. עכשיו היו לו חברים אחרים. ישראל הייתה פרק גמור בחיים שלו. הייתה לו בחורה קבועה ולהפתעתי, הוא אמר לי שהם חושבים להתחתן תוך כמה חודשים. כעסתי עליו על מה שהוא אמר לסילביה על הוריי. הוא השיב לי ברצינות רבה: "רציתי שסילביה תכיר את המצב. מתחילת הסיפור, ידעתי שזה לא הולך לעבוד. אני מכיר אותך, אני מכיר את משפחתך! אף פעם לא הזמנתם אותי בסופי שבוע כי אני לא ממש יהודי. הפערים ביניכם היו עצומים, לא אשמתך, שניכם גדלתם כמאמינים אדוקים". בעצם, הוא נשאר בקשר עם סילביה, הוא הכיר את בעלה. שני הזוגות נפגשו פעמים רבות. כששאלתי אותו על הכתובת החדשה שלה, הוא סירב לתת לי אותה. "פיליפ, היא ביקשה ממני לא לחשוף אותה לך. תאמין לי, שכח אותה, וסע לארה"ב". הוא צדק, אבל מאז משהו נשבר בינינו ,לא סלחתי לו על התערבותו בסיפור שלי עם סילביה. לא שמרנו על קשר. המפגש עם מישל רק הגביר את כעסי על הוריי. בדיעבד, אני יודע כמה זה לא היה מוצדק. סילביה עזבה אותי בגללי, רק בגללי!
ערב אחד, החלטתי לנסוע לוורסאי! מלא פחד, הלכתי ישר לדירה של סילביה ודפקתי על הדלת. איש אחד פתח, הוא שכר את הדירה לפני שלושה חודשים. העסק נעשה עם בעל הדירה, אביה של סילביה. חזרתי לרכב שלי, ונסעתי לדירה של הוריה. אבל לא העזתי להיכנס לבניין. החניתי את האוטו והתחלתי לחכות. אולי, סילביה ובעלה יצאו מן הבניין. שעת חצות כמעט הגיעה. פתאום, הבנתי כמה מטורף היה המסע הזה. בשביל מה? בלב כבד, פניתי אל הדרך חזרה לפריז, כמו קודם, אחרי שעשינו אהבה כל הלילה. לא רציתי לחזור לבית הוריי כה מוקדם. הייתי כה מאוכזב, מתוסכל ומיואש. אני יכול להגיד את זה עכשיו. נסעתי למקום מוכר מאוד בלילה, "בואה דה בולון", שבו ,תמורת כסף מקבלים תענוגות מהירים. אני מודה, הלכתי לשם, כמה פעמים. נהגתי לבלות בלילות בכל מיני מקומות חשודים, מוזנחים. אבל אף אחת מן הנשים האלה הצליחה לגרום לי לשכוח את סילביה. הרגשתי כל כך אומלל ובודד.
בסוף יוני, פקיד אמריקאי התקשר. הכל היה מוכן. ביקרתי בשגרירות, חתמתי על הרבה מאד טפסים, נשבעתי שאני לא קומוניסט, נשבעתי שאני לא נכנס לאמריקה כדי לבצע פיגועים או לגרום נזק כלשהו לעם אמריקאי. לבסוף קיבלתי את אישור העבודה שלי. יומיים לאחר מכן, עזבתי. אימי בכתה כרגיל, אבי אמר את הפתגם הטוניסאי "מֵשִי פַחַן ד'זִ פַחַן", זאת אומרת: "לך מאושר ושוב מאושר". לפי המסורת, סבתי שפכה כוס מים עם מטבע כסף על הרצפה. המסע הארוך התחיל.
קודם כל, טסתי לבוסטון. כשבמכס, הפקיד שאל אותי על מטרת ביקורי: עסקים או חופשה? עניתי בגאווה: "עסקים". לאחר מכן החלפתי מטוס, עוד שבע שעות טיסה, והגעתי לסן פרנסיסקו. שם שכרתי רכב. שעה קלה אחר כך, החניתי אותו במקום חניה בסטנפורד. האווירה הייתה פסטורלית. הקמפוס היה יפה מאוד, ענק עם רוכבי אופניים בכל מקום. לא היו עליות וירידות כמו בטכניון. חשבתי לעצמי: "טוב סבלתי מספיק עליות וירידות בחיי". הנחתי את ראשי על ההגה ובכיתי. עד כאן, רק שני דברים היו באמת חשובים לי בחיים: אהבת ישראל ואהבת סילביה. איבדתי את שניהם!

סוף


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך