סתם סיפור אהבה – פרק 17

רציתי להמשיך לשאול אבל אליהו קטע אותי. "עכשיו, תתרכז ,יש לי שתי הודעות חשובות בשבילך":
א/ בעשרים יום בדיוק, תקבל הצעה שאסור לך לפספס!
ב/ הזמן שלך בארץ נגמר!".
קפצתי מהכיסא: "מה? השתגעת?" – "בכלל לא! המדינה הזאת דורשת אנשים חזקים. אתה יותר מידי חלש!". "אני יודע, אני עולה חלש". אליהו התעלם מתגובתי והמשיך לדבר. – אז הבנתי שלמלאכים אין חוש הומור! – "לא השתלבת בחברה הישראלית. נשארת כל הזמן עם צרפתים. עכשיו אתה עובד כל הזמן, לא יוצא לבלות, אין לך חברים, חברות. אתה רק חושב על המחקר שלך או על סילביה. גם לא השתפרת בעברית. אתה מדבר וכותב כמו ילד". חשבתי לעצמי:
ילד, ילד כולם מתייחסים אליי כמו ילד, מספיק עם זה! אני קמתי מלא כעס על הליצן הזה. "אליהו! עזוב אותי!. נמאס לי מהשקרים שלך ומהנבואות שלך". הוא חייך, קם ואמר: "לא נתראה עוד אבל זה לא משנה. אני תמיד אהיה איתך בכל מקום! זה התפקיד שלי! שבוע טוב!".
יום שני, נסעתי לוילה של צ'ארלס. הבית היה נטוש. על הדלת היה תלוי שלט גדול ,"למכירה", עם מספר טלפון. דיברתי עם שכן שאמר לי שכולם עזבו לחו"ל. למה להסתבך, הכל היה הגיוני. צ'ארלס ואליהו נפרדו: צ'ארלס התפייס עם משפחתו וחזר לצרפת. אליהו, שקרן סדרתי, עבר דירה. סוף הסיפור! אלא מה?
עשרים יום בדיוק אחרי ביקורו של אליהו בדירתי, הפרופסור שלי נכנס למשרדי. "פיליפ, יש לי הודעה מצוינת בשבילך!" חשבתי: מה, סילביה חוזרת! הפרופסור המשיך, נרגש מאוד: "מונרו, הוא רוצה לעבוד איתך. אתה מבין! פיליפ, הוא מוכן לקחת אותך כחוקר בצוות שלו בסטנפורד. המאמר שלך הרשים אותו כל כך". נשארתי די אדיש, שאלתי: "מה עם הדוקטורט כאן" – "לא חשוב, תקבל אותו בכל אופן! זוהי הזדמנות שאסור לפספס, מונרו הוא אחד המומחים הבינלאומיים הגדולים בתחום שלנו". "מתי הוא דורש אותי?" – "בהקדם האפשרי". "טוב, תודה, אני אחשוב על זה!" – "מה, השתגעת? אמרתי לו כבר שתסכים. מי מחזיק אותך כאן, אף אחת, סילביה…" פתאום, הוא הבין שהלך יותר מידי רחוק "סליחה, לא רציתי להתערב בחייך הפרטיים, אבל תאמין לי, זו הצעה יוצאת מן הכלל!". כמובן, הוא צדק, בדור שלי, כולנו גדלנו על החלום האמריקאי. קליפורניה, סטנפורד! מה אפשר לבקש יותר מזה? מונרו כתב לי מכתב נעימ מאוד שבו הוא ציין כמה הוא אהב את המקוריות והיצירתיות של עבודתי. למכתב צורף חוזה עבודה עם תנאים נפלאים: שכר עשר פעמים גדול יותר מזה הנוכחי שלי, דירה חינם בקמפוס, צוות של שלושה דוקטורנטים כדי לעזור לי, כרטיס טיסה חינם פעם בשנה לאירופה, כל מיני הטבות במועדון הסגל, חופש מוחלט בבחירת נושאי המחקר, בתחום תורת המספרים כמובן. לא היססתי, חתמתי! אבל לכל דבר יש מחיר.
כשאמרתי לרבקה שאני עומד לעזוב את ישראל, היא התנגדה בחריפות. ידעתי שהיא הרגישה אשמה בגלל סילביה. מצד שני, כל מכריה היו ציונים דתיים, כל הבחורות היו דתיות, מעוניינות רק בחתונה. רבקה אמרה לי בכעס: "מה אכפת לי, אמריקה, אתה יהודי, ציוני! אתה יורד, עוזב את הארץ שלך, את הארץ המובטחת לאבותינו ולנו. מה תעשה שם, לבד, מי יטפל בך? כמה זמן אתה תישאר?" מלמלתי: "לא יודע, שלוש, חמש שנים". רבקה הוסיפה בדאגה: "מה ההורים שלך יגידו?" התעצבנתי: "אין להם זכות להגיד מילה, סבלתי מספיק בגללם". רבקה נאנחה: "לא סלחת להם ולא שכחת את סילביה, נכון?" – "לצערי, לא! טוב שאני עוזב, יותר מידי קשה לי כאן! כל הפינות מזכירות לי אותה" – "חבל, חבל מאוד, אבל אם זה הגורל שלך! ניסיתי להתבדח קצת. "אני האיש אשר תמיד עוזב, היהודי הנודד". רבקה שאלה בקול חלוש: "תבוא לבקר?". עניתי מיד: "בהחלט, כל שנה, אני מבטיח לך!".
במאי, קיבלתי טופס ,עבה כמו ספר, של שירותי ההגירה בארה"ב. מונרו, הפרופסור שלי, רצו לראות אותי במהרה בקליפורניה. אבל "הדוד סם" לא "מיהר" כל כך. לקבל אישור עבודה זמני בארה"ב, זה לא צחוק. המצב היה מורכב, לא הייתי סטודנט יותר, וגם מהגר לא הייתי. היו לי שני דרכונים: אחד צרפתי ואחד ישראלי. המחלקה המשפטית של סטנפורד נאלצה לקחת עורך דין אמריקאי המתמחה בענייני הגירה כדי לעזור עם האישור שלי. אני לא יודע את הסיבה, אבל הוא העדיף לתאר אותי בתור אזרח צרפתי, חוקר מומחה במתמטיקה ,והגיש בקשה לאישור עבודה לשלוש שנים. במילים אחרות, נאלצתי לחזור דחוף לצרפת כדי לקבל את הויזה בשגרירות האמריקאית בפריז. הפרידה עם רבקה הייתה קשה מאוד. אני התרגלתי אליה, היא התרגלה אליי. הסתדרנו כל כך יפה, בשבילה, הירידה שלי הייתה כמו בגידה אישית, גם מבחינה דתית, וגם חברתית. בכינו ביחד דקות ארוכות עד שהילדות הגיעו ושאלו בתמימות למה היינו כה עצובים. אז רבקה הפסיקה לבכות ואמרה להן שאני צריך לעזוב את ישראל. אחת מהתאומות שאלה: "מי יביא את היין לקידוש, עכשיו?". בכינו עוד פעם! חשבתי במרירות: אני רק גורם סבל וצער לכל אלה שאני אוהב: סילביה, רבקה, ההורים שלי. למה? הבטחתי לספר לרבקה על החיים באמריקה, הבטחתי לחזור בקרוב! חיבקנו חזק אחד את השני ,נתתי נשיקות לילדים ועזבתי אותה בלב כבד. בטכניון, נפרדתי מהר מכל אנשי המחלקה ומהסטודנטים שלי. כולם קינאו בי חוץ מאנשים דתיים שחשבו שאני בוגד. התאכזבתי מאוד. אני חייתי ביניהם, אבל לאף אחד לא אכפת! כאשר מישל עזב את ישראל, במחלקתו ארגנו מסיבת פרידה. הוא קיבל מחבט טניס יקר מאוד כמתנה. אני, כאשר עזבתי, אף אחד לא אירגן מסיבה, המתנה היחידה שקיבלתי הייתה חותמת אחת: "יציאה" על דרכוני בנתב"ג.