סתם סיפור אהבה – פרק 16

הספל שלי היה ריק. הקפה נגמר!הצצתי בשעון. שלוש אחר הצהריים, יום שבת חורפי של מרץ 81 . בדיעבד, כל הסיפור נראה לי כמו חלום, אבל הכל קרה כמו שסיפרתי לכם. הפגישה שלנו ביולי אשתקד, אהבתנו ממבט ראשון, הפרידה שלנו בדצמבר. סילביה חזרה אמש כפי שהבטיחה לי במכתבה. היא התעוררה הבוקר בלי להעיר אותי, הכינה לי קפה ונעלמה! בדיוק כמו שעשיתי באוקטובר שעבר, בוורסאי, בדירתה, כשעזבתי אותה לנצח!
איפה היא עכשיו, למה השאירה לי פתק עם נכתב עליו "תודה"? פתאום, הבנתי: היא אצל צ'ארלס! כמובן היא בוילה שלו בכרמל, שם הכל התחיל. התקשרתי, אליהו ענה לי: "שבת שלום, פיליפ. אני בטוח שאתה רוצה לדעת איפה הם? עכשיו, צ'ארלס וסילביה בוורסאי. עזבו לנתב"ג בבוקר. סילביה הגיעה לפני יומיים כדי להזמין אותנו לחתונתה בחודש הבא!". קיבלתי את הבשורה כמו חץ בחזה. "למה לא נסעת איתם? לא הזמינו אותך?". שאלתי באכזריות. אליהו השיב בטון יבש: "אל תהיה חצוף, אתה יודע היטב שאסור לי להיכנס לכנסייה!" – "מתי צ'ארלס יחזור?" – "הוא לא יחזור,הוא סיים את תפקידו כאן". "מה? נפרדתם?" – "לא! אל תדאג, נמשיך לעבוד ביחד. אה, שכחתי, סילביה השאירה מכתב בשבילך!". חשבתי לעצמי: שילך לעזאזל! רק עכשיו הוא אומר לי את זה. – "במוצאי שבת, אני אביא לך אותו, אנחנו צריכים לדבר!" – "למה לא עכשיו?" "עכשיו יש לי עניינים דחופים יותר! מה אתה חושב? שאתה היחיד שאני צריך לטפל בו". עוד פעם חשבתי לעצמי: איש מוזר, בהחלט!
במוצאי שבת, אליהו הגיע. הוא נראה לי הרבה יותר זקן מקודם. לקחתי את המכתב וקראתי אותו בדומיה. אליהו חיכה לי בסבלנות.
לפיליפ,
אני מרגישה חופשית ומאושרת עכשיו. הצלחתי להשתחרר ממך! הפסקתי לחלוטין לאהוב אותך. באתי אתמול רק כדי לבדוק את רגשותיי כלפיך. כשראיתי אותך, לא נמשכתי אליך כמו קודם. הרגשתי כאב ,עצב וחמלה אבל לא אהבה! הבטחתי לארוסי שאני כבר לא אוהבת אותך, אבל היה חשוב לי לבדוק את העניין בעצמי. גם בשבילך, הכל היה אבוד. לא ניסית לגעת בי, וטוב שכך, כי אחרת הייתי בורחת מהדירה. בחודש הבא, אתחתן בכנסייה, לבושה בשמלת כלה לבנה, כמו בחלומות ילדותי. אחרי מסיבה מפוארת ,נצא לירח דבש ביוון. – חשבתי: גם את ההבטחה הזאת, היא גנבה לי! – המשכתי לקרוא: אל תהיה עצוב, אתה הרגת את אהבתנו ולא נותרה לי ברירה אלא לקבור אותה. אני אסירת תודה לך, על הרגעים הנפלאים שחווינו, על הלילות הבלתי נשכחים שעברנו. על השאר, על הכאב, על הצער, על הסירוב, אין צורך לדבר יותר. אני מקווה, יום אחד, שתתבגר, שתהיה מאושר. הייתי מסוגלת לעזור לך להתמודד עם נפתולי החיים, אבל לא רצית בי! חבל בשבילך! אני אמשיך בדרכי בלי להסתכל אחורה.
סילביה.
פרצתי בבכי. כמה חיצים בלב בן אדם יכול לקבל. רצתי אל חדרי ובלעתי עוד גלולה. כשחזרתי, אליהו צעק: "די עם הכדורים האלה! מתי תבין שהכל נגמר, מה אתה צריך עוד?". הוא לקח את המכתב של סילביה וזרק אותו על הרצפה.
לא הקשבתי לאליהו. חשבתי על הסרט "הבוגר" עם דסטין הופמן, קומדיה שראיתי לפני כמה שנים, בצרפת. הגיבור מגיע לחתונה, בדיוק כשהחתן והכלה עומדים להתנשק. בסוף, הוא והכלה בורחים יד ביד. מה אם הייתי עושה אותו הדבר בחתונה של סילביה? הרעיון מצא חן בעיניי, התחלתי לחלום עליו, איזו יופי של תוכנית. כאילו קרא את מחשבותיי , אליהו החזיר אותי למציאות הקשה. "תפסיק עם האשליות האלה! אתה לא מבין! זה נכתב שחור על גבי לבן במכתבה. היא הפסיקה לאהוב אותך!"
פתאום, הוא הסתקרן: "סיימת את המאמר שלך?". – "כן! שלחנו אותו לפרופסור מונרו בקליפורניה לקריאה הסופית". איך הוא יודע על המאמר? ניסיתי להבין: "תגיד לי אליהו? למה שיקרת לי כשאמרת שבתיכון, היית אפס במתמטיקה!". "לא שיקרתי לך!" ענה אליהו. המשכתי לשאול: "ואתה לא למדת מתמטיקה גבוהה באוניברסיטה?" – "מעולם לא, למדתי אמנות בבצלאל". התעקשתי: "אז, אתה מכיר את הפרופסור שלי או הפרופסור מונרו?" הוא הכחיש: "מעולם לא פגשתי אותם! אני נשבע לך". כעסתי: "זה לא ייתכן, מספיק עם השקרים שלך!". עוד פעם אליהו חייך והוסיף: "תירגע פיליפ! אמרנו לך כבר, כל זה יותר גדול ממך!"