סתם סיפור אהבה – פרק 14

לבסוף, ביקשתי מצ'ארלס להתקשר לסילביה כדי להגיד לה שאני לא יכול! הוא שאל אותי למה אני לא מתקשר בעצמי? בדמעות, עניתי לו בקול רועד: "זה מעל כוחי! המחיר, המחיר שלה יותר יקר". צ'ארלס הסכים לדבר עם סילביה בפרטיות של חדרו. חיכיתי בסלון, כולי שבור, מלא חרדה. כשהוא חזר, קפצתי עליו: "מה היא אמרה?". צ'ארלס ענה לי בצער רב: "היא בכתה הרבה ואמרה: חבל מאוד, חבל בשבילי, חבל בשבילו, חבל בשבילנו! אני מקווה שיום אחד, הוא לא יתחרט על זה! מבחינתי, אני לעולם לא אסלח לו!".
אז, הבנתי כמה שהיא הייתה יותר חזקה ממני, יותר נחושה, לא מוכנה לשום פשרה או משא ומתן. בחיים שלה, היא תמיד הצליחה לקבל מה שהיא רצתה. אבל, בגללי, בפעם הזאת! הייתי הרוס, התחלתי לבכות כמו ילד. כמה דקות עברו! בלי לחשוב, צ'ארלס הציע לי ללון בחדרה של סילביה. החדר שבו עשינו אהבה פעמים רבות. מחשבה זו קרעה אותי עוד יותר. עניתי לו: "תודה, אבל אני מעדיף לחזור הביתה. אני צריך להישאר לבד". עמדתי לעזוב כשאליהו נכנס לסלון עם בקבוק שמפניה וצעק: "שנה אזרחית טובה לכולם!" . רצתי לדירה שלי!
למחרת, ב-1 לינואר 1981 – לא יום חג בישראל – התעוררתי בצהריים, עם כאב ראש איום ונורא. לא יכולתי לחשוב על מה שקרה יום קודם לכן. הייתי בהלם, לא האמנתי שאמרתי "לא" לסילביה! גל חרדה התרומם בתוכי, לא רציתי להודות שסיפורנו נגמר! רק אחרי שלקחתי גלולה נגד חרדה, נרגעתי קצת. כמו כל יום חמישי, הלכתי לטכניון ללמד את הקורס שלי על משוואות דיפרנציאליות. לא הייתי ממש מרוכז, עשיתי כמה טעויות טיפשיות במהלך הפתרון של משוואה. כולם חשבו, מה קרה לו, אולי הוא שתה יותר מדי אתמול במסיבת חג הסילבסטר. אם הם רק ידעו! בערב התקשרתי לסילביה. אף אחד לא ענה, אז התקשרתי להוריה. אימה שלה ענתה לי וצעקה עליי: "היא לא רוצה לדבר איתך! גרמת לה מספיק נזק גם ככה, אל תתקשר שוב!".
הייאוש לקח אותי, עוד פעם התחלתי לבכות. מה עשיתי? למה נתתי לה תשובה שלילית! פתאום, שמעתי דפיקות על הדלת. רבקה, בת דודי, נכנסה לדירה. הייאוש שלי הפך לכעס: "בואי, תראי כמה אני בסדר. אתם ניצחתם, העם היהודי ניצח, זרקתי את סילביה! הרגתי אותה, הרגתי את אהובתי, את הכתר שלי! אם באת להגיד קדיש, אין צורך, לכי להודיע לאבא שלי, לאמא שלי, לכולם! עכשיו, הם יכולים לנשום ,לחגוג, הכל גמור!" ופרצתי בבכי. היא לקחה את ידי:
"אני מבינה איך אתה מרגיש, זכותך לכעוס, זה טבעי, אבל אף אחד לא הכריח אותך לסרב להצעת נישואין של סילביה".
הוצאתי את ידי ,איזו צביעות! צעקתי: "נכון, ויתרתי על אהבת חיי, לא מגיע לי להיות מאושר! את יודעת מדוע? מכיוון שהוא בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. מכיוון שככה שרדנו אלפיים שנה כדי להיות עם חופשי בארצנו. מה עוד?"
רבקה לא נתנה לי להמשיך, רק אמרה בעדינות: "פיליפ, אם יש לך את התשובות למה אתה שואל את השאלות? אבל תאמין לי, כפרה שלי, יותר טוב ככה! עכשיו, בוא איתי הביתה, הילדים רוצים לראותך". לא רציתי לזוז, אולי סילביה תתקשר? רבקה החליטה להכין לי אוכל. בזמן הבישול, המשיכה לפטפט: "אל תשכח! אנחנו כאן, אני אבוא לבקר אותך כל יום. אל תדאג, זה לא סוף העולם, עם הזמן הכול חולף! אתה צעיר, אתה בחור משכיל, מוכשר, כולם אוהבים אותך". אחרי כל הקלישאות האלה, סוף סוף, היא עזבה!
איפה סילביה נמצאת? איך היא מרגישה, אחרי שקיבלה את המכה הגורלית. איך עבר עליה היום? הייתי צריך לדעת, שוב התקשרתי לצ'ארלס! אליהו השיב לי כי צ'ארלס לא היה זמין. אתמול, בתוך הטירוף, הוא ציין ששכחתי את הילקוט שלי. יכולתי לחזור כדי להרים אותו. אז לקחתי את האוטו של מישל ועוד פעם נסעתי לכרמל. – מישל השאיל לי את המכונית, לפני המשלוח שלה לצרפת – כשהגעתי, צ'ארלס ואליהו שתו שמפניה בסלון. "הא, הנה הגיבור שלנו!" אמר אליהו חצי שיכור. "אנחנו שותים לניצחון שלי!" צ'ארלס לא היה כה שמח, הוא לחש לי: "המחיר לא היה כה יקר, עשית טעות חמורה מאוד! אולי לא נולדת לאושר! אתם, היהודים אוהבים כל כך לסבול!".
הגבתי בעצבנות: "האם יש לך חדשות מסילביה?". צ'ארלס צעק עליי: "מה אכפת לך עכשיו, אתה לא מבין שהכל נגמר! היא נעלמה, מתה בשבילך!".
הרגשתי רע מאוד, מיואש, מתוסכל! אליהו החזיר לי את ילקוטי ושאל אותי: "מה עם המחקר שלך, אתה מתקדם?". חשבתי לעצמי "מה אכפת לו! השיכור הזה", אבל עניתי לו: "אני עדיין תקוע!". אליהו חייך ואמר לי בקול רך מאוד: "טוב, לאור העובדה שאני חייב לך משהו, אתן לך רמז כדי לנחם אותך. לפעמים, כדאי לחשוב מחוץ לקופסא! חשבת על תורת החבורות האלגבריות?" והוא עזב בלי להוסיף מילה או להגיד שלום. נדהמתי לגמרי, איך אליהו, צייר במקצועו, יכול לדעת על תורה זו? אחת מהתיאוריות הקשות ביותר של מתמטיקה! איזה דמות מוזרה! גמגמתי: "אני לא מבין, איך?". צ'ארלס קטע אותי. "אליהו נתן לך מתנה גדולה שמגיעה לך. למרות זאת, הוא עבר גבול. כל זה,יותר גדול ממך, פיליפ! יש הרבה דברים שאתה לא מסוגל להבין! עכשיו, עזוב ואל תחזור, זמנך כאן תם!"