סתם סיפור אהבה – פרק 13

למחרת, על הבוקר, עזבתי בשקט, בלי להעיר אותה. בערב כבר הייתי בארץ, בנווה שאנן, בודד, אומלל, מסכן. ידעתי ששלגייה לא תחזור! איבדתי אותה לנצח!
אני לא כתבתי את המכתב! לא הייתי מסוגל לעשות את זה. משהו כמו כוח עליון מנע ממני לכתוב אותו! דיברתי עם סילביה בטלפון כמעט כל שבוע! אף פעם, היא לא שאלה אותי על המכתב או על ההורים שלי! בתחילת דצמבר, קיבלתי ממנה מכתב. המכתב נכתב בסגנון האופייני שלה, ישיר וקצר:
אהובי,
אתה לא יודע כמה אתה חסר לי! מזריחה עד שקיעה, אני חושבת עליך.
בלילות, אני מתפללת שנהיה ביחד. אין לי חשק לבוא בסוף השנה רק לשבועיים ולעזוב אותך שוב. מישל אמר לי כמה אתה גאה להיות איתי. אהובי, גם אני מעריצה אותך!
אתה נסיך החלומות שלי! אבל, אני לא מסוגלת להמשיך ככה, המצב הזה, הוא בלתי נסבל! אני רוצה לחיות איתך באושר לנצח, להקים משפחה איתך, להביא ילדים איתך, לגדל אותם איתך. מישל הסביר לי שההורים שלך לעולם לא יקבלו אותי כי אני לא יהודיה. זה לא חשוב לי! אני מבקשת ממך, אני מתחננת! בוא נתחתן! לאחר הנישואים אני מוכנה לגור בישראל. אתה היחיד שיכול להחליט על גורלנו. אני מחכה מלאת תקווה ,כאן בפריז, לתשובה החיובית שלך. אני אחכה לך עד חצות ב-31 לדצמבר. בשנה הבאה, זה יהיה מאוחר מדי! אני חוזרת ואומרת: אני אוהבת אותך! בבקשה, אל תאכזב אותי! אחרת…
סילביה.
נ"ב. אין צורך להתקשר או לכתוב לי בחזרה, רק תענה לי: כן! אני רוצה להתחתן איתך!.
קראתי את המכתב אלף פעמים. מה לעשות? מה להשיב? איך להסביר לסילביה את כל ההסתייגויות שלי? על הילדים, על ההורים! אבל מצד שני, איך לשכוח אותה? לאבד אותה לנצח! הגוף שלה, הריח שלה, הקול שלה, היופי שלה, הקסם שלה! הייתי מבולבל לגמרי, לא מסוגל לחשוב. הראתי את המכתב לרבקה. היא קראה אותו פעמיים, לאט וחיבקה אותי: "אני רואה שקיימת ממש כימיה ביניכם, ויתר על כן, זוהי בחורה אמיצה ורצינית. האם דיברתם על הילדים?". אבל כשסיפרתי לרבקה שסילביה התנגדה לגיור ולברית מילה, היא התכווצה ואמרה לי: "כפרה שלי, אתה חייב להחליט בעצמך! אני לא יכולה לעזור לך! אבל מגיעה לה תשובה! היא צודקת, זה לא יכול להימשך ככה!". התלבטתי, לא ידעתי מה לעשות. ניסיתי במאמץ אחרון להסביר לסילביה את ההסתייגויות שלי, להגיד לה את האמת! שלחתי לה מברק. "אהובתי, הילדים שלנו, הם ייחשבו כלא-יהודים, מצב שאני לא מוכן לקבל. אם את תסכימי להתגייר, הכל יהיה הרבה יותר קל". היא התקשרה מלאת כעס: "תפסיק לחפש תירוצים! הילדים הם יחליטו על גורלם בעצמם, העיקר הוא כרגע רק שנינו! אני מבינה עכשיו שאתה מפחד מההורים שלך! אתה נשארת ילד ולעולם לא תתבגר. לא פלא שאתה חי בעולם של מתמטיקה, עולם ילדותי שבו הכל הוא שחור או לבן. אתה לא מסוגל להתמודד עם כל גווני האפור של המציאות. אני רוצה להתחתן איתך, ענה לי כן או לא" והיא ניתקה!
הימים חלפו, היססתי כל הזמן. כדי לישון, נאלצתי לקחת כדורי שינה. לא יכולתי לבחור בין סילביה למשפחתי. ב-31 לדצמבר, כשקמתי, קיבלתי רעיון מטורף. כדאי ללכת לבקר את דוד צ'ארלס, כדי להרוויח זמן, לקבל עצה או משהו אחר. יתכן שהוא ישכנע סילביה להתגייר או לחכות לי קצת יותר. בערב, בוילה היוקרתית שלו, התייעצתי איתו. הוא הסביר לי שהחרם שמשפחתו הטילה עליו לא היה כל כך קשה בשבילו. אבל באותו הזמן הוא התלהב מהרעיון שסילביה תבוא לגור בחיפה. ההוכחה שמתגעגע למשפחתו. הסברתי לו את ההיסוסים שלי לגבי הילדים והפחדים שלי מלפגוע בהוריי. הוא השיב לי ברצינות: "יש תמיד מחיר לאושר!". כאשר העליתי את נושא הגיור, הוא קטע אותי באמצע משפט. "תשכח מזה, אתה לא יודע כמה סילביה היא אדוקה". אז נזכרתי בביקור שלה בירושלים וההתלהבות שלה מהכנסיות. צ'ארלס המשיך: "אם אתה אוהב אותה, אתה צריך לקבל אותה כמו שהיא. חוץ מזה, היא לא ביקשה ממך שום דבר שקשור לדת. עם זאת, אני יודע שמילדותה, היא חלמה על החתונה שלה, לבושה בשמלת כלה לבנה בכנסייה הגדולה של ורסאי. עכשיו בגללך, היא מוכנה לוותר על חתונה דתית!". לצערי, צ'ארלס צדק במאה אחוז, הגיור לא היה הפתרון. הוא הוסיף בטון יבש: "אתה רוצה לחכות, למה לחכות ,לא סבלתם שניכם מספיק?". עוד פעם, הוא צדק! ללא רחמים, הזמן עבר ,השעון הפך לפצצה מתקתקת, כמעט חצות! רק מילה אחת בטלפון והסיוט הזה נגמר. לא ידעתי מה לעשות. צ'ארלס נשאר שקט, פתאום, הסתכל בשעונו והכריז: "השעה חצות כאן, אחד עשרה בפריז!".