סתם סיפור אהבה – פרק 12

עבור סילביה, לחיות בחשאיות כזו הפך לבלתי נסבל. שבועיים לפני שובי לארץ, בלי התראה, היא שלחה להוריה מכתב קצר וברור. עליהם לקבל אותי, אחרת, היא תנתק כל קשר אתם ותחזור איתי לארץ. שלושה ימים אחרי קבלת המכתב, הוריה התקפלו. אבא שלה התקשר והזמין אותנו לארוחת ערב בבית. הנחישות של סילביה הסתיימה בניצחון מוחלט. בשבילי, החלטה זו שינתה את כללי המשחק. עכשיו לא הייתה לי האפשרות להתחמק כמו בעבר.
הערב המלחיץ הגיע. כצפוי, ההורים גרו בבית מפואר לא רחוק מסילביה. כשפגשתי את אמא שלה, הדברים היו ברורים לשנינו, שנאה ממבט ראשון. היא לא דיברה איתי במהלך כל הערב. בניגוד לכך, אביה ואחיה היו ממש אנשים מאוד נחמדים. הופתעתי לשמוע שבגיל 18, ב-1940, אביה עזב את משפחתו (משפחה בורגנית מוורסאי), והצטרף לדה-גול בלונדון. הוא שירת בחיל השריון במשך כל המלחמה ועם הטנק שלו השתתף בשחרור של פריז באוגוסט 1944. הם שאלו הרבה שאלות, התעניינו בחיים בישראל, במצב הביטחוני, הכלכלי, בטיולים שעשינו בארץ. כל הזמן סילביה לקחה את ידי כאילו, היא פחדה שאני אברח. כולם היו מנומסים, הקשיבו זה לזה, דנו באופן מתון על כל מיני נושאים. האווירה הייתה מאוד נחמדה, נוחה, האוכל היה מצוין, שלווה של ממש. אצלנו בבית ,נהגנו לצעוק כולם ביחד בצרפתית, בערבית ולריב כל הזמן.
אחרי ארוחת הערב, אמה לקחה ספר והכריזה שהיא עייפה. היא אמרה לילה טוב ועזבה אותנו. ידעתי שסילביה הייתה מאוד כועסת על אמה, אבל היא לא אמרה מילה. אחיה ואשתו נאלצו ללכת הביתה בגלל הילדים, ואז נשארנו לבד עם אביה. סילביה עשתה מאמצים רבים כדי להקל עליי, לכן היא הביאה משחק שחמט ואמרה: "אבא שלי מכור לשחמט, בוא תשחקו"! אמרתי לה פעם שאני אוהב לשחק, אבל לא ספרתי לה שכל נעוריי שיחקתי כחבר מועדון והגעתי לרמה גבוה. אחרי כמה מהלכים, הבנתי שאוכל בקלות לנצח את אביה. אבל לכבודו ולכבוד סילביה, בכוונה נתתי לו לנצח. הוא וסילביה היו מרוצים מאוד. שיחקנו עוד משחק, ועוד פעם, נתתי לו לנצח. עזבנו קצת לפני חצות. מאוחר יותר, בדירה ,במיטה, סילביה לחשה לי באוזן: "אתה ממזר, איזה רעיון מבריק, לתת לאבא שלי לנצח, מגיעה לך מתנה!" ולשונה התחילה לעבוד!
לאחר הפגישה עם הוריה, סילביה דרשה לפגוש את הוריי! הייתי אמור לחזור לטכניון בתחילת אוקטובר. בגלל החגים הצלחתי לשכנע אותה שפגישה כזו לא הייתה אפשרית. בלשון המעטה, סילביה לא התלהבה מהבשורה הזאת. סיכמנו שהיא תבוא לארץ לחג המולד,בסוף השנה האזרחית. בינתיים, אני הבטחתי לה שאני אדבר עם ההורים שלי על שנינו ,בהקדם האפשרי. בעצם, לא ידעתי שהם קיבלו כבר, באמצע ספטמבר, מכתב מרבקה עם כל הפרטים על סילביה. אבל הם לא שאלו אותי עליה, ואני לא אמרתי שום דבר. כמו רבקה, כמו אמא של סילביה, הם חשבו שסיפורינו לא היה רציני. כולם חיכו בסבלנות לסוף אהבתנו. אחרי הקיץ, הסתיו תמיד מגיע! איך הם טעו!
הלילה לפני נסיעת החזרה שלי, סילביה שאלה אותי שוב: "דיברת עם ההורים שלך?" שיקרתי לה והשבתי: "כן, כמובן". "אז מה הם אמרו?". "הם לא שמחים, הם לא רוצים לראותך אלא אם כן את מסכימה להתגייר". סילביה צעקה: "מה פתאום! אני אוהבת אותך כמו שאתה, אתה צריך לאהוב אותי כמו שאני". לא אמרתי מילה. היא המשיכה בכעס: "אני לא מסכימה להתגייר ,אני נוצרייה ואשאר נוצרייה!". כך לפחות הדברים היו ברורים, היא סגרה לי כל יציאות חירום. היא ליטפה את לחיי: "אז, אהובי, עליך להשתמש בשיטה שהצליחה עם הוריי, לאיים לא לראות אותם יותר". הדברים נראים כל כך פשוטים בשבילה, אבל בשבילי!. דמיינתי את התגובה של אבא שלי, הבכי של אמא שלי, הצעקות של סבתא שלי. אולי הוא יקבל התקף לב? איך אפשר לכתוב מכתב כזה! והעיקר! מה עם הילדים שלנו, איך להביא ילדים שאינם יהודים. ילד שהוא בשר מבשרי, לעולם לא יהיה יהודי כמוני! מה הוא יהיה? חצי נוצרי, חצי יהודי, עליו לבחור בין אמא לבין אבא. איזה סיוט!
פתאום, נזכרתי בהכל כמו בסרט: תחנת האוטובוס, מרכז הכרמל, הוילה של צ'ארלס, הדירה שלנו, הלילות המטורפים שלנו, היופי שלה, מבטי האנשים אליה, הגאווה שלי. לא ייתכן, אני לא יכולתי לחשוב שאפסיק לראותה, שכל זה ייגמר. יבבה בגרון, עניתי: "כן, את צודקת, השבוע הבא אכתוב להם מכתב כדי להסביר להם את הכל". "אתה מבטיח לי?" שאלה סילביה. אני חיבקתי אותה כדי להרגיעה אותה והבטחתי לה שאני אכתוב את המכתב. דווקא באותה תקופה הייתי משוכנע שאקיים את ההבטחה שלי. בכנות, שיקרתי לה, שיקרתי לעצמי. עיניה היו בדמעות, השקר שלי היה כל כך ברור לה! אבל היא מעמידה פנים כאילו היא האמינה לי. התחלתי ללטף בעדינות את גופה, אבל היא דחפה אותי אחורה: "אין לי חשק, אני לחוצה, פיליפ! אני אוהבת אותך!". "גם אני אוהב אותך! נתראה בחודשיים!" עניתי עם רעידות בקול. היא חייכה בין דמעותיה, פתחה מגירה ולקחה כדור שינה. היא לחצה את ידי, בלעה את הגלולה ואמרה בכוונה את המילים האלה: "שלום אהובי, היה נעים!" ושקעה בשינה. קיבלתי כל מילה כמו דקירת סכין בלב. הייתי כולי נקרע. ראיתי אותה כה יפה, כה שבירה, ידה בידי, כמו שני ילדים מאוהבים. עיניי התמלאו בדמעות. היא הייתה הכתר שלי, היהלום שלי, החלום שלי! בעדינות, לחשתי באוזנה: "לילה טוב! אהבת חיי".