סתם סיפור אהבה – פרק 11

בשנת 1980, תקופת החגים התחילה די מוקדם. ראש השנה חל בתחילת ספטמבר. הבטחתי להוריי מזמן לחזור לצרפת כדי לבלות את החגים איתם. כל שנה, ביום כיפור, נהגתי ללכת לבית הכנסת עם אבא שלי ולהישאר איתו עד סוף הצום. הייתי אמור לעבור שלושה שבועות, בפריז, ולחזור לארץ. בצירוף מקרים גם תחילת שנת הלימודים בטכניון וגם תחילת שנת הלימודים
באוניברסיטה של סילביה היו בתחילת אוקטובר. לכן קבענו לטוס ביחד לצרפת בשבוע בו חל ראש השנה.
למישל היו תכניות אחרות. כמוני, נותרו לו שנתיים כדי לסיים את הדוקטורט שלו. אבל עליו להמשיך אותן בצרפת. בשבילו שנת הלימודים התחילה רק ב-15 באוקטובר בפריז. לכן הוא בחר להישאר בחודש ספטמבר בישראל עם חברתו החדשה. הם בילו שבועיים בתל אביב, אז נסעו לאילת, ומשם ירדו לחופים של חצי האי סיני: נואיבה ודהב עד שארם א שייח. בדרך חזרה, הם נכנסו למרכזו של מדבר סיני כדי לבקר במנזר סנטה קתרינה. מסע נפלא כזה, עשיתי כבר, עם קבוצה של יהודים צרפתיים, אחרי שהותי בקיבוץ. במילים אחרות ,הפרידה ממישל הייתה אמורה להגיע מיד אחר שובי מצרפת. על הפרידה עם סילביה בכלל לא רציתי לחשוב! בעצם, לא ידעתי שמאחורי הקלעים, סילביה הייתה מעורבת במלחמת התשה עם הוריה.
בתחילת אוגוסט, הוריה היו סקרנים בנוגע להחלטתה לבטל את הנסיעה ליוון. כמוני עם רבקה, היא סיפרה להם את האמת: היא פגשה בחור יהודי צרפתי, התאהבה בו, וכעת היא חיה איתו. כל הפרטים האלה, למדתי יותר מאוחר הודות לצ'ארלס ששימש כיועץ לסילביה. אמה שלחה לה מכתב תשובה, מאוד לא נעים לי, שבו כתבה שסיפורי אהבה בקיץ נפוצים מאוד ולא רציניים בכלל. הכל ייגמר כשהיא תחזור לפריז. סילביה כתבה שאהבתנו הייתה רצינית מאוד ושאני הייתי אהבת חייה. אמה התרגזה ואמרה שבשום פנים ואופן יהודי ייכנס למשפחה שלהם. כדי להבין את האמירה הזו ,צריך לדעת כי המשפחה הבורגנית של אמא של סילביה מתגוררת בורסאי כבר מאה שנה. אמה השתייכה לימין הקיצוני השמרני ביותר של הקתולים. אני משוכנע שסבא רבא שלה חשב שדרייפוס היה בוגד מפני שהוא היה יהודי. סילביה החליטה לא להגיב, ובעזרת צ'ארלס חשבה על תכנית מיוחדת.
זמן החגים הגיע וחזרנו ביחד לצרפת כמו זוג בירח דבש. לקחנו טיסה של אייר פראנס בכוונה כדי לטוס בשבת. הודעתי להוריי שאני אגיע ביום ראשון אחר הצהריים עם מטוס של אל על. רק רבקה ידעה על הטריק הפתטי הזה. לאחר הנחיתה, לקחנו מונית לורסאי.
דירתה של סילביה הייתה כמוה: עשירה, מעוצבת עם טעם טוב, מסודרת, כל הריהוט היה בסגנון קלאסי. על הקירות היו תלויים עותקים של ציורים אימפרסיוניסטיים. הסלון היה רחב ומרוהט עם פסנתר ועם ספה גדולה ונוחה. שלגייה חזרה לארמון שלה!
בלילה, אחרי שעשינו אהבה, סילביה פרצה בבכי ואמרה לי, בזהירות ובקצת בושה שהוריה לא היו מוכנים לקבל אותי או אפילו לפגוש אותי. היא לא הסבירה לי למה ולא שאלתי. קפצתי על ההזדמנות! נישקתי אותה ואמרתי: "גם ההורים שלי לא מסכימים לפגוש אותך, אהובתי". "למה, למה אנחנו לא יכולים להיות סתם זוג מאושר כמו כולם!" התלוננה סילביה בבכי. אני ניסיתי לנחם אותה עד כמה שאפשר. "זה לא חשוב, העיקר שנהיה ביחד!". למעשה, המצב הזה התאים לי! היינו כמו רומיאו ויוליה. לבד מול העולם כולו!
למחרת הגעתי הביתה. זה לא היה ארמון כמו של סילביה אבל זה היה הבית שבו גדלתי, למדתי ולימדתי. משפחתי קיבלה אותי בשמחה רבה: כרגיל, אמא שלי בכתה, אבא שלי אמר בעברית "ברוך הבא". סבתה שלי אמרה בתוניסאית "חָלִט לוּאָרש", זאת אומרת התגעגענו אליך.
הרגשתי כמה הם חסרו לי במשך השנה. הם שאלו אותי שאלות רבות, על הלימודים, על העבודה, על המחקר,על הקרובים, על החיים בארץ וכו'. אבל אם הייתה לי חברה ,הם לא שאלו! כל ערב, כדי ללון עם סילביה, השתמשתי באותו שקר: לכאורה, חברים ישראלים חיכו לי בפריז ואני הייתי אמור להצטרף אליהם כדי לבלות כל הלילה. למעשה נסעתי לוורסאי!
סביב השעה חמש בבוקר, עזבתי את סילביה בלי להעיר אותה וחזרתי לבית הוריי. הכבישים היו ריקים בשעה הזאת; חצי שעה הספיקה כדי לחזור לפריז! כך העברתי כל ערב, חוץ מערבי שבתות וחגים. אף אחד לא שאל מי החברים האלה שאוהבים כל כך את חיי הלילה. ואני לא העזתי לומר להם מילה על סילביה.
ביום הכיפורים, כמו בכל שנה, קמנו על הבוקר והלכנו לבית הכנסת. נשארתי שם עם אבא שלי עד סוף הצום, אבל לא הייתי מסוגל להתרכז. התלבטתי כל הזמן: מה לעשות? מה להגיד? מה לספר? מתי? איך? נראה לי שווידוי יום כיפור נכתב במיוחד בשבילי: "חטאתי, טעיתי…"
לא הענקתי תשומת לב רבה לתפילת סדר העבודה, לא הקשבתי להפטרת יונה…אני לא בטוח שבשעת הנעילה קיבלתי מחילה. כל המחשבות שלי היו מרוכזות בדילמה הזאת: מה לעשות?
לאחר סיום הצום, לפי המסורת התוניסאית, אכלתי בבית, קצת ריבת חבושים ושתיתי כוס לימונדה. ואז כבר לא יכולתי לחכות יותר, ויתרתי על ארוחת הערב ורצתי לסילביה.