סתם סיפור אהבה – פרק 10

אחרי ירושלים ירדנו לים המלח. עצרנו בעין גדי, ביקרנו בקיבוץ וטיילנו בתוך שמורת הטבע עד המפל. לאחר מכן, הלכנו למצדה, שם, על הבוקר, לקחנו את שביל הנחש, וטיפסנו על ההר כדי לצפות בזריחת השמש. מסע זה, עשיתי כבר פעמים רבות עם בני הדודים שלי. סיפרתי לקבוצה את ההיסטוריה של האתר: המרד נגד הרומאים, ואיך המורדים ומנהיגם ,אלעזר בן יאיר, בחרו להתאבד ולא לסיים את חייהם כעבדים. למחרת, המשכנו את דרכנו לחופי רחצה של ים המלח. היו לנו כיף, שם, לשחות במים המלוחים. למחרת, לקחנו את דרך החזרה, החופשה נגמרה. ביום ראשון, הייתי במשרדי בטכניון עובד על נושא המחקר שלי.
בסוף יולי, סילביה הייתה אמורה לחזור לצרפת ולנסוע ליוון עם החברים שלה. אבל, שבוע לפני המועד, במהלך ארוחת הבוקר, היא נישקה אותי ואמרה: "יש לי הודעה בשבילך, ביטלתי את הנסיע ליוון. אני נשארת איתך עד סוף חודש אוגוסט. אתה שמח?". הלב שלי דפק יותר מהר, להישאר איתה עוד מעט, איזה מזל! עניתי לה בזהירות: "את בטוחה שלא תתחרטי על ביטול הביקור ביוון?" – "לא חשוב אהובי, נלך ביחד בפעם אחרת". איך כל הדברים נראים קלים בשבילה. הייתי מאושר מאוד אבל הלכתי לעבודה עם כאב ראש: איך להסתדר עם המשפחה הדתית של בת דודי רבקה. הם יחזרו בתחילת אוגוסט!
יולי נגמר. עכשיו סילביה הייתה גרה איתי בדירה באופן קבועה. מישל לא התנגד לכך, ההפך, מכיוון שסילביה , "אשת חיל", טיפלה בכל, כולל הדברים שלו. קניות בסופר, ניקיון, בישול, כביסה, היא הפכה לשלגייה של דירתנו. כמובן שאף פעם, לא ביקשתי ממנה לעשות כך.
אבל היא הייתה אישה מאוד פעילה ולא יכלה לסבול לא לעשות כלום.
מדי פעם, היא חזרה לבקר את הדוד שלה בוילה המפוארת שלו בהר הכרמל, כדי להנות מהבריכה ולשוחח איתו. במקרים כאלה, הייתי מצטרף אליהם, אחרי עבודתי ,ונהגנו ללון בוילה. עובדה שאני לא הייתי פנוי ממש כל הזמן! אני לא מדבר על המחקר שלי, הפסקתי לעבוד עליו כל החודש. לא! אני מדבר על הקורסים שלימדתי למספר מצומצם של סטודנטים שלמדו בסמסטר הקיץ. עם זאת, הצלחתי לבלות כמה שיותר עם סילביה. בילינו חודש נהדר ביחד, טיילנו הרבה:
בחיפה ביקרנו בכרמל, במושבה הגרמנית, בגנים הבהאים, בכפר הדרוזי טירת הכרמל ועוד. בכל סוף שבוע נסענו עם מישל וחברתו הנוכחית למקומות תיירותיים. לוסי עזבה אותנו אחרי הטיול בירושלים בלי הסבר, בלי להגיד שלום. הייתי רגיל לזה, לכן לא הופתעתי במיוחד, אבל סילביה אמרה לי: "אני בטוחה שהוא זרק אותה כמו זבל כי יש לו מישהי אחרת!".
אחרי יומיים, הוא הציג לנו סטודנטית אחת שלומדת ספרות באוניברסיטת חיפה. יחד איתם, לא פספסנו שום אתר או מקום. ביקרנו במנהרות ראש הנקרה, בחומות עכו, באמפיתיאטרון הרומי של קיסריה ועוד. סילביה ואני עשינו חיים . אף פעם לא רבנו, אפילו כשנאלצתי לפתור את הבעיה של רבקה. כפי אתם יודעים, נהגתי ללכת אליה כל ערב שבת עם בקבוק יין לקידוש. אבל עכשיו, המצב השתנה, לא הייתי לבד יותר! מה לעשות, מה להגיד, מה לא להגיד, ללכת עם סילביה, בלעדיה, לא ללכת. רבקה הייתה ממש כמו האחות הגדולה שמעולם לא הייתה לי. ידעתי שלא אוכל לשקר לה. אז יום אחד, כשכולם היו בחוץ, הצלחתי לשוחח איתה ביחידות. סיפרתי לה את כל הסיפור, מחוף בת גלים עד שלגייה בבית, בלי להסתיר את דתה של סילביה. היא הקשיבה לי בלי הפרעה. כשסיימתי, היא שאלה רק שאלה אחת: "האם זאת אהבה אמיתית?" – "אני חושב שכן". השבתי מיד – "אז, נשמה שלי, אתה נמצא בבעיה חמורה".
היא התחילה לבכות ולחשה לי בדמעות: "מה אתה רוצה ממני? אני לא יכולה לארח אותה ביחד איתך. הילדים, בעלי, הם לא יבינו, אני מצטערת, אני לא יכולה!". "זה בסדר" אמרתי, "לא חשוב, אנא הפסיקי לבכות".
כמה דקות עברו בדומיה כבדה, מתוחה.
"אני אוהב אתכם, אני אבוא לבד, כרגיל בימי שישי, אבל בשבתות…!" הוספתי בקול מלא רגש.
היא חיבקה אותי והוסיפה: "לא אגיד שום דבר להורים שלך .אולי זה יעבור". היא דיברה אליי כאילו הייתי חולה. השבתי בקול חנוק: "תודה רבה לך, נתראה בערב שבת כמו קודם. אני אגיד לילדים שאצא לטיול בשבתות. זה יהיה הסוד שלנו, בסדר?".
ראיתי שהיא הייתה שבורה לגמרי. היא שאלה שוב: "מתי היא תחזור לצרפת?" – "בספטמבר"
"ואתה, מה תעשה אז?" – "אני לא יודע, בכל אופן אני חייב לסיים את הדוקטורט שלי".
היא מלמלה: "הדוקטורט, נכון, איך אתה מתקדם?". גמגמתי: "אני… לא עובד… עליו הרבה, עכשיו… הקיץ". היא הפסיקה לבכות, חיבקה אותי ואמרה: "בסדר, עכשיו לך, אני מניחה שהיא מחכה לך?".
עזבתי, הרוס, ציפיתי לתגובה מרבקה אבל לא קיצונית כל כך! לא עד כדי כך! בלילה, במיטה, אחרי שעשינו אהבה, אמרתי לסילביה: "אהובתי, יש לנו בעיה, סיפרתי לך שכל המשפחה שלי חזרה מחופשה. אני חייב לבקר אותם בערבי שבת, אחרת ההורים שלי יהיו מודאגים, אבל הם חרדיים מאוד, זה בלתי אפשרי לבוא עם בחורה".
סילביה לא הבינה ושאלה אותי: "חרדיים, כמו האנשים השחורים שראינו בירושלים?". רבקה סלחי לי! שיקרתי לה: "כמעט! לכן אני אלך לראותם בימי שישי ואחזור לפני חצות. אם זה מפריע לך ,את יכולה ללכת לדודך או להישאר עם מישל?". היא השיבה מיד: "אני מעדיפה לחכות לך כאן". אני חיבקתי אותה ואמרתי:
"תודה אהובתי, אני אוהב אותך!". התחלנו שוב לעשות אהבה, היא הייתה ראויה למתנה. כך פתרתי את בעיית השבת עם משפחתי. חבל כי בחיים, יש גם ימי חול!