סקס, אהבה ופיצול אישיות.

אני:אתה רוצה אותי?
הוא:כן, אבל יש עוד אחד שרוצה.
אני: אתה צריך אותי?
הוא:ממה שהבנתי מישהו אחר צריך ובגלל זה הבנתי שעדיף כמו פעם.
אני:עזוב אותו בבקשה, שאלתי אם אתה צריך אותי, אתה, לא הוא. אתה צריך אותי?
הוא:נראה לי שכן.
אני:אתה אוהב אותי?
הוא: כבר לא לצערי אחרי ששכבת עם מישהו אחר.
אני:אוקיי הבנתי. ענית לי על הכל בעצם, תודה וביי. אני לא כועסת אני הכי מבינה שיש.
הוא:איך שתירצי ביי.
למה עשית זאת? למה היית כל כך מפגרת? צועק עליי הצד הריגשי שלי, הוא בוכה בלי הפסקה, יום ולילה, לילה ויום. נפרדתי ממנו. אחרי שכל כך הרבה זמן לא אהבתי אף אחד נפרדתי ממנו. אחרי שחודש לא ראיתי אותו והוא העדיף ללכת לישון אצל חבר במקום אצלי הבנתי את זה, הוא לא אוהב אותי, אני כלום בשבילו, סתם יזיזה לתקופת הצבא ופוצי מוצי מידיי פעם. כיביתי את הרגשות שלי לחלוטין ויצאתי. זה היה בשישי שעבר, יצאתי בלי היכולת להרגיש דבר, לא חרטה ולא אהבה, לא געגועים ולא תשוקה אמיתית. נדלקתי עליו, יומיים אחרי שכבתי איתו. זה היה סטוץ, ואז דיברנו וגיליתי כמה הוא אדם מדהים אז נשארנו יזיזים. ואז הוא נזכר בי, האקס שלי. אני אדם כנה אז סיפרתי לו ששכבתי עם אחר כשהוא שאל. הוא כעס אבל הסברתי לו את עצמי, הוא הבין בסופו של דבר, אני חושבת. אני חולת מין. כן , יש מחלה כזו ויש לי אותה. לא, זה לא מדבק. כן, זו מחלת נפש. יש לי וידוי. אני חותכת ורידים, פוגעת בעצמי כבר שנה, לפחות הייתי עד שפגשתי אותו, את ההוא שאהבתי ועכשיו כשנעפרדתי ממנו, קיוויתי בתוך תוכי שנחזור. קיוויתי שהוא ישתנה ויתייחס אליי טוב יותר. אבל כדי לא לחתוך ולפגוע בעצמי שוב, כיביתי את הרגשות שלי. ועכשיו כשדיברנו שוב הם חזרו. אני אוהבת אותו. אני אוהבת אותו יותר מאת חיי. יש הבדל עצום בין סקס לאהבה, אני יכולה לשכב עם מישהו כיאילו היה הויברטור שלי – ללא יחס אישי לבנאדם, העיקר שיעשה את העבודה כמו שצריך זה הכל. אבל מה שעשיתי איתו היה אהבה, אהבה שחיברה את הלב שלי ללב שלו בעזרת איברי המין שלנו. כשהוא היה נכנס בתוכי היתה נפלטת מפי גניחה, לא גניחה של עונג, גניחה של אושר, של אהבה. אני מתגעגעת אלייך, בבקשה, אל תעזוב אותי, בבקשה תחזו…. לא. לא. לא. אסור לי לחשוב עליו, מה טעם לבזבז את זמני במחשבות על אדם שמעולם לא אהב אותי וגרם לי לחיות באשליה כמה חודשים? אני כותבת לבחור אחד שהכרתי, עולה חדש מרוסיה , שקבעתי לצאת איתו היום. הוא מחליט לא לענות לי ברגע האחרון ובמקום להיות איתו הוריי שולחים אותי לטייל עם הכלבה. היא מחליטה שבא לה להיות המון זמן בחוץ ולא עושה את צרכיה, אני מתעצבנת, הולכת איתה לכביש מבודד, מתיישבת על המעבר בין הכביש לשדות שמקיפים אותו. חשוך בחוץ. אני מדליקה שיר ומתחילה לבכות, בוכה ובוכה עד שנמאס לי לבכות. אני מבינה שאני לבד, פשוט לבד. מתקשרת לחברה היחידה וההכי טובה שלי – היא לא עונה לי. אני לבד, לגמרי לבד. אני מרימה אבן מן הכביש ומתחילה לחרוט על עצמי "לבד" אני חורטת. היד שלי מתמלאת דם, אך לא הרבה. הכלבה החליטה לעשות את צרכיה ויכולתי לחזור הביתה. חזרתי הביתה וישירות הלכתי לחדרי, התיישבתי על החלון שלי, ערומה, מחובקת בעצמי, עם הסכין ביד שלי. דמעות החלו שוב לשטוף את פניי. "זונה! שרמוטה! זה מה שגידלתי ולא ילדה, את אבא שלה היא רוצה להכניס לכלא, מפגרת, כפוית טובה, מצידי שתלך מהבית הזה עכשיו" אני נזכררת והדמעות ממשיכות לשטוף את פניי. האלכוהול הרס את אבא שלי ואת העתיד שלי. כולם עזבו אותי, חוץ מאמא שלי לא נשאר עוד בשביל מי לחיות בעולם האכזר הזה. אני לוקחת את הסכין ומתחילה לעבור על המילים שוב, כל מגע של הסכין בעורי מעביר בי צמרמורת, גלים של כאב מתקתק ואכזרי שמפלח את דרכו במערכת העצבים שלי אט אט, מאותת שמשהו לא תקין במקום, שוב. רוח נושבת ומקררת אותי עוד יותר, אני קפואה וכאובה יושבת לי על החלון ובוכה, הדמעות לא מפסיקות. אני חשבתי שאנחנו הולכים לחזור. חשבתי שהוא יוכל לסלוח לי. הרי לא בגדתי בו, לא עשיתי לו דבר. הוא יודע על פיצול האישיות שלי, הצד הריגשי והצד חסר הרגשות שמשתלט עליי כשאני נפגעת. הוא יודע שסקס זו הדרך התמודדות שלי עם כאב נפשי, או חתכים. אני יודעת כמה הוא שונא כשאני חותכת אז ניסיתי להיגמל בשבילו ונגמלתי, עד שהבנתי שהוא הלך. הוא לא יחזור יותר. בייב, אני רק רוצה שתדע דבר אחד, אני אוהבת אותך. בבקשה, אל תעז