סיפור עצוב

9 לאוגוסט,1993

הייתי אז בן ארבע,הייתי בגן ושיחקתי בכדור הקופצני האדום עד ששמעתי קול מזערי וחלוש,"אפשר לשחק איתך בבקשה?,אף אחד לא משתף אותי" זאת הייתה ילדה בלונדינית ששכחתי את שמה,היה לה רווח גדול בין שיניה ושערה היה ארוך פזור והתעופף ברוח החמימה, שמלתה כך אני זוכר הייתה לבנה ומוכתמת בכתמים חומים ועגולים,היו לה סנדלים לבנים מקושטים בפרחים קטנים ואבנים,עיניה הכחולות הגדולות והבהירות היו רחבות ואדומות ודמעות זלגו לה בלי סוף.
חייכתי אליה חיוך קטן,"ברור"
היא חייכה מבין לדמעותיה והתמסרנו בכדור,היא צחקה,היה לה צחוק קטן ומתגלגל שדי שנאתי בהתחלה-אבל לבסוף התרגלתי אליו.
בהפסקה השנייה ילד בשם ביל זרק עלייה שק עם חול וצעק עלייה בשמות,היא התחילה לבכות.
מסרתי לה את הכדור אבל היא לא תפסה אותו,להפך הוא פגע לה בלחי והשאיר סימן אדום וגדול. ביל צחק וכך גם שאר ילדי הגן.
אגרפתי את כפות ידי ותקפתי את ביל,ביל מעד אחורנית לקח את הכדור ופוצץ אותו,הכדור האדום החדש.
בכיתי,כי כמובן כילד בן ארבע לא היה לי משהו יותר טוב לעשות…
הרבצתי לו חזק והוא נפל על החול והתגלגל,הוא התחיל לבכות ואמר אותי לגננת-זה עלה לי בכך שעמדתי בפינה עד שנגמר הגן.

10 לאוגוסט,1993

שיחקתי איתה,ביקשתי סליחה על המכה עם הכדור והיא רק חייכה ושיחקה איתי.
קראו לה אלזה,שמלתה באותו יום הייתה צהובה עם פרחים סגולים ונעליה היו בצבע סגול כהה.
שיחקנו בארגז החול ובאותו יום גם באתי אלייה,הייתה לה אמא מקסימה ונהדרת ואבא קצת-מפחיד. הוא דמה מאוד לטרול אבל לא אמרתי לה את זה.
אמא שלה הכינה לנו חביתיות ופיצה עם כוסות שוקו גדולות-אני לעולם לא אשכח את אותו טעם מיוחד של שוקו,זה היה מתכון משפחתי סודי לשוקו מעולה ואני מודה שבאתי אליה יום אחרי יום ושתיתי את השוקו המדהים בהנאה. היא נהייתה חברתי הטובה ביותר,ללא ספק. אלזה בל וקייל סטייטו החברים הכי טובים.

13 למרץ,1996

זה היה בבית הספר,אני זוכר את אותו יום שיצאנו החוצה והיא תקעה את האגודל ברווח של השיניים וצחקה אותו צחוק מעצבן שאהבתי.
שערה הארוך היה אסוף לשתי קוקיות והיא לבשה שמלה אדומה עם נעליים חמודות בצבע אפרפר.
התיישבנו על עץ אלון ישן ליד ביתה וחרטנו את שמנו על העץ בתוך לב וכתבנו :'חברים הכי טובים לנצח נצחים'.
היא באה אליי ושיחקנו בקלפים,היא ניצחה אותי כל פעם מחדש.

17 לאוקטובר,1996

זה היה יום ההולדת שלי,כמובן שלא היו לי חברים חוץ מאלזה ולכן רק היא באה לחגוג איתי.
היא הביאה לי מחברת גדולה וחומה וכדור אדום חדש,זה היה היום הכי טוב בחיי,יצאנו לגינה וציירנו במחברת,צילמנו תמונות במצלמה של אמא שלי והדבקנו בלאבום שלנו,אותו החבאנו מתחת לעץ האלון שלנו.

13 למאי,2005

אני זוכר את אותו גשר שהיה מחובר לשנייה בזמן ששיחקנו במחשב ואת אותו צחוק שהייתה צוחקת כשאמרתי משהו מצחיק,שערה הבלונדיני היה אסוף לקוקו גבוהה וצד ראשה היה צבוע ברישול בגווני אדום בוהק,היא לבשה מכנסיים קרועות וחולצה זרוקה של להקה ששכחתי את שמה,לרגליה היא נעלה נעלי קונברס קרועות ומקושקשות. אני זוכר את החיוך כששתינו את אותו שוקו או שיחקנו בכדור האדום הישן ששמרתי בארון-או צילמנו תמונות חדשות לאלבום.

14 לינואר,2008

יצאנו בפעם הראשונה ביחד למסעדה,ידעתי באותו זמן שאני אוהב אותה ושהיא מדהימה.
שיניה היו ישרות ושערה פזור וארוך כמו שזכרתי,פרט לגוונים באדומים שצבעו את הצד הימני של ראשה,היא לבשה שמלה צמודה בצבע כחול שהדגישה את שדייה ואני זוכר את הנשיקה הקסומה שהגיעה אחרי שעה ואת שפתייה הרכות והאדומות,ריסיה הארוכים והבהירים ואת עיניה שנצצו. באותו יום גם שתיתי בפעם הראשונה בירה ואיבדתי את הבתולים עם הנערה שאני אוהב.

15 לאפריל,2010

היא נכנסה בסערה לחדר והעירה אותי,ידעתי שמשהו לא בסדר,היא נראתה מבוהלת ואז היא לחשה לי באוזן את הלא יאומן-את הדבר שרציתי לשמוע מאז ומתמיד.
'אני בהריון' אני זוכר את קולה המתנגן.
חייכתי אך היא נראתה מבועתת,ליטפתי אותה והבטחתי שהכל יהיה בסדר.

18 לאפריל,2010

באותו יום שמענו את החדשות,הורייה של אלזה נהרגו בתאונת דרכים קטלנית.
אלזה לא התעשתה ולא הייתה מוכנה לדבר איתי,היא נכנסה לדיכאון ופחדתי לשלומה ולשלומו של התינוק-היא אכלה ושתתה רק בשבילו. אך מיום ליום נראתה רע יותר ויותר.

2 לינואר,2011
שמעתי את הצעקה וקמתי מיד,היא הייתה שם וצעקה שהיא מרגישה שהתינוק יוצא,ושכואב לה.
סחבתי אותה לאוטו והחזקתי לה את היד לכל אורך הנסיעה.
היא צרחה ובכתה,התלוננה על הכאבים ושוב צרחה.
אני לא בטוח כמה זמן ישבתי שם,הזעתי והתנשמתי. אחרי הלידה נכנסתי לחדר וראיתי אותה שוכבת על הצד ובוכה.
לא הבנתי מה קרה ואז הרופא לקח אותי לצד והודיע לי שהתינוק מת.
ניחמתי אותה בזמן שבכתה את חייה,אך באמת אני לא חושב איך הייתי מגיב אם הייתי אם שמאבדת תינוק לפני שראתה אותו,ואני האב שאיבד אותו.

5 לפברואר,2012

היא הייתה חולה ומבואסת,היא לא יכלה לנשום והקיאה הרבה.
היא לא הייתה מוכנה לדבר ותמיד חזרה על כך שמשהו לא בסדר עד שהגיע אותו יום שהיא הודיעה לי שהיא לא מוכנה לנשום והיא התעלפה בידי. זה היה אותו יום קודר ונוראי שהודיעו לנו על כך שהיא חולה בסרטן.

8 לאפריל,2012

אמרו לי להיפרד ממנה,אמרו לי שהיא לא תשרוד את המחלה שהיא הולכת למות כל רגע אפשרי,נכנסתי לחדר ובידה היא החזיקה את המחברת החומה ועיניה הכחולות העצובות מביטות בי ומושיטות לי אותה,היא לא יכלה לדבר.
ליטפתי את ראשה ובכיתי לתוך צווארה,דיברתי אליה עד שהרופאים אמרו לי לצאת.

9 לאפריל,2012
היא הייתה איננה עוד. איננה בעולם הזה.
לא הפסקתי לבכות עד שראיתי כמה מכתבים מתחת למיטה.
אלו היו מכתבי אהבה אך לא ביני לבינה אלא בינה לבין איזה בחור.
בחור שמעולם לא הכרתי.
כעסתי כל כך והייתי עצוב כל כך ששרפתי את כולם בבת אחת.

8 לפברואר,2013

החזקתי את הכדור בידי ועמדתי על גג הבניין.
לא יכולתי לשאת את כל הכאב עוד.
את הקול שלה.
את המראה שלה.
את הריח שלה.
החזקתי את הכדור בידי ועצמתי את עיני,צעדתי צעד אחד קדימה ונפלתי לתוך חשכה.
ראיתי את עיניה בחשכה ואת הכדור האדום ושמעתי את הצחוק המעצבן שלא יכולתי בלעדיו…