סיפור ללא סוף

הוא ידיד של חברה שלי, שיער שחור, עיניים חומות התיאור פשוט, ללא משהו מיוחד, אבל הוא כל כך מיוחד, כל כך יפהפה, אני מסתכלת עליו אחרת, אני רואה את הבן אדם שעומד מאחוריו וזה עושה לי צמרמורת ודגדוגים בגוף. אני אוהבת אותו. הוא היה נחמד אליי כל כך (כי זה באופי שלו), הוא הגן עלי מילדה שהציקה לי (כי זה מה שהוא היה עושה בשביל כל אחת אחרת), הוא ניסה להרים לי את הביטחון העצמי שלי ששואף ל- 0 (כי הוא פשוט מקסים מתוק אכפתי ומתחשב) וכל פעם ניסה לעודד אותי ואמר שאכפת לו ממני… התאהבתי בו בצורה מטורפת, חשבתי עליו כל שנייה בחיים שלי, ניסיתי לגלות באיזה כיתה הוא ומה השם משפחה שלו, וניסיתי להתקרב אליו אז הסתובבתי מלא עם החבורה שלו וכתבתי עליו שיר שרציתי לתת לו ביום האחרון של בית ספר ובסוף לא יכולתי… אהבתי אותו למרות שידעתי שאני לא ראויה לו בכלל ואני לא שווה אותו… אבל הייתה בי תקווה מעצבנת שהוא האחד! ואחרי מלא זמן שהוא תפס אותי בוהה בו מספר פעמים והפרחה שהציקה לי (זאת שהוא הגן עליי מפניה) אמרה לו שאני אוהבת אותו כדי לעצבן אותי, עדיין הוא לא אמר לי כלום… למזלי… ואז היום האחרון ללימודים, הבאתי את השיר שכתבתי לו ולא הוצאתי אותו אפילו מהתיק… והתחיל החופש,ואז היה יום הולדת לחברה שלי שדרכה הכרתי אותו… (היא מופיעה הרבה בסיפור אז בואו פשוט נקרא לה לי…) לי לא אמרה לי כלום על יום ההולדת שלה, אבל זכרתי שהיא אמרה לי מזמן את התאריך, לא דמיינתי שאני באמ אגיע לשם אבל התלבשתי והלכתי לפארק שליד הבית של חברה אחרת שלי (שהיא חברה של לי והיא גם תלך ליום ההולדת), בהיתי בזכוכיות ורציתי לחתוך אבל ניסיתי שלא ואז החברה הזאת יצאה… היא ראתה אותי ולקחה אותי איתה ליום ההולדת של לי, קניתי לה מתנות (עם הכסף שהוצאתי מאמא שלי מראש), באתי אבל הרגשתי לא נעים לבוא בלי הזמנה ליום הולדת של חברה ששונאת אותי… זה בהיה בגלידרייה, ראיתי הרבה אנשים שמזמן לא ראיתי… הילד שאני אוהבת לא בא ישר כי היה לו תור לרופא שיניים, אחרי כמה זמן שכל דקה פשוט ברחתי משם כי הרגשתי לא שייכת ובצדק חברות החזירו אותי לשם… נשארתי בגלל שתי סיבות, 1. לחכות שהוא יבוא 2. לא להרוס ללי את היום הולדת, (למרות שללי יהיה יותר טוב בלעדיי ולמרות שהיו לי הרבה יותר סיבות ללכת משם, נשארתי) ואז הוא בא… ישבנו כמה דקות ונסענו כולנו לקניון בצומת, הוא לא התייחס אליי אז עשיתי דרמות וחפרתי לכולם "לא אכפת לו ממני" עד שעיצבנתי את לי והיא פשוט אמרה לו "סטייסי חושבת שלא אכפת לך ממנה" הוא התקרב ואמר "את באמת חושבת שאם לא היה לי אכפת הייתי מנסה לעודד אותך כל הפסקה?" ואמרתי "לא יודעת…" ואז הייתה שתיקה של שתי שניות שזה היה הקיו שלי לברוח מהר! ברחתי, ישבתי בשירותים לבכות כמה דקות, לשרוט את עצמי ביד עם המפתח ולתקן איפור (לתקן ליפסטיק, אם לדייק)… ואז נסעתי הביתה, התקשרי ללי, היא אמרה שכולם חיפשו אותי ושהוא הלך עד התחנה לחפש אותי! התרגשתי… ואז היא נתנה לי לדבר איתו, הוא אמר שהוא דאג וחיפש אותי ועוד שנייה בכיתי מהתרגשות! אחרי זה הקשר שלי אליו היה במצב המתנה, עד שיום אחד הייתי בדיכאון ורציתי להתחיל לחתוך ורידים ואיך שהוא שמע על זה הוא התקשר אליי ואמר לי לא לעשות את זה… דיברנו פעמיים בטלפון, הרגשתי חיבור ביננו אבל הוא בטח חשב שאני סתם פשוט סתומה לגמרי (כי אני באמת כזאת) לא הפסקתי לגמגם כשדיברנו מרוב לחץ, וכל דבר שיצא לי מהפה התחרטתי עליו אחרי שנייה, אבל השיחה שלנו פשוט הוציאה ממני כל חשק להחזיק את הסכין בידיים. ואחרי יום חברה שלי (לא יודעת בדיוק מי, היא לא אמרה לו שם) התקשרה אליו ואמרה שאני אוהבת אותו… והפעם הוא האמין… הוא התקשר אליי וקבע שניפגש ונדבר, (לא אמר על מה) פגש אותי בתחנת אוטובוס ואז שאל אותי אם זה נכון ואמרתי "בערך…" והוא אמר לי שהיה לו סיפור עם ילדה אחרת שלא הסתיים טוב… למה הייתה לי הרגשה שהוא משקר? אני כמעט בטוחה שהוא המציא את זה, אפילו שלא נעים לי להגיד את זה כי הוא לא אחד שישקר… אבל הוא כנראה לא רצה לפגוע בי… זה הסבר מתאים לו. אחר כל הוא ניסה לפתוח איתי שיחת נפש נוספת בקשר לחוסר ביטחון… אבל כל מה שחשבתי עליו זה מה שהוא אמר לי… אחר כל הוא חזר הביתה ואני נשארתי באותו פארק שנפגשנו בו, ברגע שהוא הסתובב והלך הדמעות לא עצרו יומיים… קלטתי שכל מה שהוא אמר עד היום היה מרחמים ותמיד ידעתי – הוא לא מרגיש אליי כלום! ואז לא ראיתי אותו כל החופש, מתתי מגעגועים ומספר פעמים שבקושי עצרתי את עצמי מהתאבדות, והוא וחברים שלו (החבורה שתמיד רציתי להשתלב בה אבל לא יכולתי, כי אני לא מספיק טובה) גילו שאני אובדנית ושלחו אליי ניידת משטרה… הם לא חשבו לדבר איתי לפני זה, יותר קל להם לדבר עם המשטרה ולא איתי! החופש הכי דיכאוני שהיה לי בחיים… התפללתי שהוא יגמר ויתחיל בצפר! לפני זה לי חזרה להיות איתי בקשר (פחדתי לדבר איתה מאז שהיא הייתה באישפוז כי היא שונאת אותי) וידעתי שהיא שונאת אותי אבל מתוך רחמים קבעה לי להיפגש איתה והאחרים (כולל הוא), באתי, אבל פחדתי לדבר! פחדתי לעשות כל צעד שגוי… בקושי דיברתי ויצאתי ממש סנובית… ולא הבנתי שזאת הייתה ההזדמנות האחרונה שלי להראות להם מי אני… ופישלתי! כולם התפזרו לאחר לא הרבה זמן, אני הייתי מיותרת שם מההתחלה, לא הייתי צריכה לבוא! ושוב, התפללתי שיגמר החופש הדוחה הזה! והוא נגמר סוף כל סוף… אבל הרגשתי רע שרציתי לראות אותו כשהוא סובל לראות את הפרצוף המכוער שלי… התחלתי לדבר איתו בוואטסאפ… עם כל האיגואיזם שלי כי אני יודעת שהוא לא ירצה לשמוע ממני אבל לא יכולתי להחזיק את עצמי וכתבתי לו את כל הרגשות שלי (בכמה הודעות נפדות… אבל כל זה היה כתוב שם)
"אני מצטערת שאני אוהבת אותך… עם האהבה והאובססיה שלי אני רק מביכה אותך ומכאיבה לעצמי, אבל אני לא יכולה לשלוט בזה… אני מצטערת, ניסיתי להיות מישהי שלא אכפת לה מהאושר שלה ואכפת לה רק מהאושר של אחרים אבל אני כנראה לא מספיק חזקה בשביל זה, כי אפילו שאני יודעת שיהיה לך טוב יותר אם אשמור ממך מרחק, אבל אני לא מסוגלת… לא מסוגלת להתרחק ממך כדי שיהיה לך טוב ולא לשים לב כמה רע זה עושה לי… וכשאני רואה אותך בבית ספר בלי להגיד לך "היי" החיים שלי פשוט עינוי! זוכר את הזמן ההוא? כשרק הכרנו… ראית אותי בדיכאון ובאמת באת וניסית לעזור לי… אף פעם לא היינו קרובים ולא יכולתי לקרוא לעצמי ידידה שלך… אבל זה היה שונה לפני החופש… מה השתנה? מה עשיתי אז שאני לא עושה היום? או ההפך…? כשאמרתי לך שאני אוהבת אותך, אמרת שאתה לא מוכן לאהבה… אבל שתינו יודעים שגם כשתהיה מוכן, זה לא יהיה איתי… זה כואב לי, אבל זה בסדר… כי אני אוהבת אותך מספיק כדי לשחרר אותך, אבל לא לשחרר ממך… כי אני אמשיך לחפש את העיניים שלך בהפסקות ואדבר עליך בלי סוף, ואז היה את היום שהצלחתי פשוט לעצבן אותך ופשוט שאלת אותי "מה את רוצה?!" טוב, אין לי מושג מה אני יכולה לרצות ממך… יש לי הכול! יש לי את העובדה שאתה קיים, יש לי את ההזדמנות להסתכל בעיניים שלך, יש לי את הסיכוי לשמוע את הקול שלך… יותר מזה לא אוכל להשיג, אבל אני גם לא רוצה יותר מזה… אני יודעת שאני לא אוכל לגרום לך את האושר שמישהי פעם כן תוכל… אתה שווה יותר! הרבה יותר! ותמצא אותה כשתהיה מוכן… אני אבכה כל יום ואבהה בחיוך שלך… ואז אחייך גם, כי כשאתה מאושר אז גמאני! אני אהיה מאושרת בשבילך… מקווה שהיא, זאת שמיועדת לך תאהב אותך כמוני או יותר! ואם היא תפגע בך אי פעם (חס וחלילה) אל תאשים אותי כשתראה את הכיתוב "האקסית של ___ ת. נ. צ. ב. ה ז"ל"… אני מאחלת לך רק אושר! את האושר שאני לא אוכל להעניק… הדבר היחיד שכואב זה שיש לי את העובדה שאתה קיים אבל אני לא קיימת בשבילך, יש לי את ההזדמנות להסתכל בעיניים שלך, אבל הן לא יחזירו לי מבט… יש לי את הסיכוי לשמוע את הקול שלך, אבל הוא לא ידבר אליי… אבל זה בסדר, אלמד לחיות עם זה.." כתבתי לו את כל זה, והוא… טוב.. לא ידע איך להגיב…

אז… הצלחתי להגיד לו את כל מה שאני מרגישה (ממה שיכולתי לבטא במילים..) אז למה אני עדיין מרגישה נורא? כאילו, שפכתי את הכול! אבל… ההרגשה שכל זה עדיין נמצא במסגרת שלי עם עצמי, כאילו אף אחד לא הקשיב לי באמת… ואם כן אז לא באמת התייחס לכל זה… משהו חסר לי, ואני מרגישה שבא לי לחזור על אותם משפטים שוב ושוב ושוב, שלפחות אחת מהפעמים – הוא ישמע אותי… אבל אני יודעת שהוא כן שמע וכן הקשיב, אבל כל זה כבר נהיה מובן מאליו… מה יעזור אם אני אגיד את המילים "אני אוהבת אותך" שוב? אם זה כבר בכלל לא נשמע מיוחד, ובשבילו זה בחיים לא נשמע מיוחד כשזה יצא ממני… כמה שאני לא אתכוון למילים האלו… מה הטעם אם בשבילו זה לא אומר כלום? זה לא שאם אגיד את זה הוא פתאום ירגיש כמוני… ואני לא מאשימה אותו שהוא לא אוהב אותי, הרי כל מה שהוא אי פעם עשה זה רק הופיע בחיים שלי בשלב שהיה לי קשה אחרי כל מה שקרה עם אבא שלי והבריונות, אני עדיין מנסה להבין מי אני ולמצוא את המקום שלי ויש לי התפרצויות שאני לא מבינה מאיפה הן באות, מה הוא אשם? הוא סופג על עצמו רק כי אני מאוהבת בו! זה לא מגיע לו… מעבר לזה, הוא גם ניסה לעזור לי… כל משפט שהוא הוציא מהפה גרם לי לאהוב אותו יותר ויותר (ויותר ויותר ויותר), והוא פשוט נכנס לי ללב איכשהו… כן, הלב שלי לא המקום הכי מאובטח שיש ולא קשה להיכנס אליו ולהשאיר משהו שאני אזכור אותך בזכותו… אבל הוא עשה את זה בדרך הכי יפה שיש! בחיים לא פגשתי מישהו כמוהו, רואים בעיניים שלו שהוא פשוט מדהים ומקסים בכל המובנים האפשריים! הוא ניסה לעזור לי, ונלחם כדי להרים לי את הביטחון העצמי שלי למרות שזה אבוד, אין לי מושג מה עושים עכשיו, איך יוצאים ממצב שכזה? אני לא רואה איך זה מסתדר בעתיד…

השיר שכתבתי בשבילו:

אני אחסוך לך את המילים, "סליחה אנחנו לא מתאימים",
אני יודעת שאני לא שווה אותך בכלל…
אני חייה על זכרונות, של המילים האחרונות,
"את חשובה לי מאוד ואכפת לי ממך, אבל…"

כן התסריט הזה כבר אצלי בראש…
ועכשיו כשאין לי יותר ממה לחשוש:

אני אהבתי אותך מהרגע הראשון,
לא יכולתי לאכול ולא יכולתי לישון…
פחדתי להפוך לבדיחה, וזה מה שיש לי להגיד לך…
הכול נהיה פחות חשוב, ומאז רק חיכיתי לראות אותך שוב,
רק מבט בעינייך ושוב הייתי שמחה…

כשראיתי אותך לראשונה, ההרגשה הייתה שונה
מכל ההתאהבויות הקודמות
ועכשיו אני לא מבינה אם ההרגשה הזאת נכונה
אני לא רוצה לעשות טעויות

אני אהבתי אותך מהרגע הראשון,
לא יכולתי לאכול ולא יכולתי לישון…
פחדתי להפוך לבדיחה, וזה מה שיש לי להגיד לך…
הכול נהיה פחות חשוב, ומאז רק חיכיתי לראות אותך שוב,
רק מבט בעינייך ושוב הייתי שמחה…

לסיפור שלי אין סוף, אבל אם הכול יסתדר בסיפור שלו
אז גם אצלי הכול יהיה מושלם…

כתבתי עוד משהו שזה שיר באורך בית אחד… סתם מחשבות בחרוזים עם לחן…

אתה כמו הלהבה הכי יפה בעולם, אני רוצה להתקרב ושוב חוטפת כוויה…
אתה הוורד שמהפנט אותי ביופיו כל הזמן, אני מושיטה את היד ונדקרת מיד,
כל מילה שתגיד אני אזכור לתמיד
תן לי לעשות רק צעד אחד יותר קרוב…
האם תרשה לי לאהוב?

רציתי להוסיף כמה דברים כי קורה עוד משהו, אז אני אמשיך לעדכן את הסיפור הזה…
הוא ממשיך להיות מדהים! בכל הרגעים! גם כשאני מחרפנת אותו! דברים שאני עושה בלי לחשוב בכלל… כמו לשלוח לו תמונה בוואטסאפ של החתכים שחתכתי את עצמי… ואז אני שונאת את עצמי, למה? למה אני עושה את זה? שירגיש אשם שהוא לא אוהב אותי? אבל הוא ממשיך להתנהג אליי מדהים ולהגיד לי דברים יפים… זה קשה יותר כשהוא כזה מדהים… וגם עכשיו אני יודעת שמה שהוא סיפר לי על הילדה הזאת שפגעה בו זה נכון, סה"כ לא באמתי חשבתי שהוא בנאדם שישקר למישהי כדי שלא תיפגע! הוא יודע ששקרים פוגעים יותר… אבל העדפתי לא להאמין… לא להאמין שבנאדם כזה מדהים נפגע! לא להאמין שיש באמת כאלה מפלצות שיפגעו במישהו כמוהו! רק המחשבה על זה גורמת לי לבכות! אני זוכרת שהוא כתב לחברה שלי בטעות במקום למישהו "אני עוד אהרוג מישהי בגלל החיים המ*****ים שלי" והיא סיפרה לי את זה ואני התחלתי להילחץ! הדבר הכי כואב בזה שאני לא קרובה אליו מספיק זה שאני לא יכולה לדעת כשלו כואב! אני רק רוצה לעזור כי הוא חשוב לי יותר מכל דבר! איך להיות רק רק רק ידידה שלו לפחות, רק כדי להיות קרובה מספיק לעזור…