סיפור ליל חורף בלתי נשכח

כל בוקר שאני מתעורר משנתי אני בוהה בתמונתה של אמא. שערה הבלונד גולש על כתפיה עם עיניים ירוקות בולטות אך במבט מעמיק היה אפשר לראות עצבות שעוטפות את לחייה. בן 30 יתום מאימא שכל מה שידעתי עליה הייתה אישה מלאת חיים אך הסרטן פלש ומילא גם את חייה בייסורים עם עצבות שלא תזכה לראות את בנה גודל ולחוות עמו את חיי בגרות. אבי תמיד היה איש מופנם. מעולם לא הצלחתי להבין מה טמון בתוכו כאילו סוד כמוס חבוי בתוכו. זה היה בלילה סוער בו הגשמים התחזקו וענני ערפל תרו על עיר תל אביב .רוחות עזות נשבו בתריסי חלונות העיר דופקים בחוזקה למרגלות האורות ההמומים. קרירות הרוח חודרת לעצמותי עם טיפות מי גשמים הזולגות על פניי עומד מול דלת הפאב מהרהר לתומי עם עלי להיכנס בפעם אחרונה. לשבת עם הנשים ולהציע את השירות שלי. האורות היו המומים כמו כמעט בכל יום. אותה מוזיקה שהתנגנה ורועשת לשמע אוזניי . יושב בדפנת הבר שכוס הבירה אחוזה בידי מביט על שעון היד והדקות עוצרות את פעימות הזמן. עוד עבודה אחת והחלום יתגשם. טיול חלומותיי להודו עם חברי מילדות ערן. אני וערן חבר ילדות עוד מגן החובה. עוד מימי בית הספר פנטזנו על טיול ברחבי העולם. אחרי הצבא כבר בני 30 החלטנו לתת שירות מין בתשלום למבוגרות. אחרי שנים של חסכונות החלטנו שהפעם אחרונה תהיה היום. היום לומר עוד שבוע הנסיעה. חלום חיינו יקרה עוד כמה ימים. בעודי חולם בהקיץ היא עמדה מולי. אישה מדהימה עם יופי יסולא מפז. מבוגרת בעלת יופי חן עם חזה חצי בחוץ ובעלת ביטחון. שערה בלונד נופל על כתפיה רגליה הארוכות החלו לטפו רגליי. שפתיה העבות קרבו לאוזני במילות רוך נעימות פוסעים יחד לביתה. יושבים בדירתה וילה שני קומות עם נוף לים. כל הערב פטפטנו על החיים כמה היא עשירה וטובים החיים פי שניים. למרות הכול היה נראה כל הזמן כי עצבות הייתה בפניה. לא העזתי להתעמק בסיפור חייה. כל שרציתי היה לסיים את המטלה שלי לקבל כספי ולסיים את העבודה ולהגשים את החלום. חמש לפנות בוקר נפרדים לשלום בבקשה ממנה שאחזור לפחות עוד פעם אחרונה ודי. הסכמתי לבקשתה חוזר לביתי. לאחר שבוע של הכנות לטיסה לטיול שכבר עוד מעט נדרוך בהודו ולהגשים את החלום. אני זוכר את היום הזה. היום שלא אשכח לעולם. יום סוער שטפטף את העיר תל אביב עם רוחות חזקות שדפקו בחוזקה במנורות הסמטאות. עומד מול דלת ביתה רטוב מכף רגל ועד ראש. דלת הציר חרק בחוזקה שהיא עמדה מולי שדמעה נראית עצורה בעיניה. יושבים יחד מלטף את עורה הרך והדמעות לא אחרו לבוא. אלבום תמונות עבה מצעירותה מדפדפות לנגד עייני מספרת לי על תקופת צעירות והמכשולים בהמשך דרכה בחיים. אני מצטערת. מרוב עצבות שכחתי להציע לך משהו חם לשתות אבל נגמר הסוכר 5 דקות וחוזרת. בנתיים אתה מוזמן להמשיך לדפדף באלבום הישן. יושב בחדר האורחים והדקות לא פוסקות. עוד דקה ועוד דקה והיא עדין לא חזרה. פותח שוב את האלבום הישן ומדפדף מתמונה לתמונה. פעימות הזמן עצרו מלכת שהיא עמדה שם. עמדה שם בתמונה עם תינוק בידה. שולף את התמונה מהאלבום בוהה בה בלי ערף עם זיכרון מעורפל כאילו בעבר הייתי שם. התמונה נשמטה מידי שראשה מעלי. זהו בני שאביו לקח אותו ממני בגיל חמישה חודשים. יושבים מול האח החמים מספרת לי על בנה שאבד לפני 30 שנה. כעס נפרץ בתוכי על אותו אבא שלקח את בנה ונטש אותה בסמטאות הרחובות הרטובים. לפנות בוקר מגיע לביתי שזיכרונות עבר לא מרפים הרהורים. כל כך רציתי לחזור לביתה ולחבק אותה. לתמוך בה ולעצור את הדמעות שזלגו מעיניה כל הלילה. המחשבות לא פסקו שאבי חלף לידי מחזיק ספר עבה שנראה כמו אלבום ישן. מדפדף בין תמונות האלבום בוהה בילדותי וזיכרונות העבר. עוד תמונה ועוד תמונה מזכירים לי אותה. מזכירים לי ליטופים רכים ושפתיים נוגעות בלחיי. הרגשה מוזרה ליטפה את כפות ידי שעובי לא מובן נטמן בסוף האלבום. מלטף את הכריכה העבה מסתקרן מה מסתתר שם שמספרים גוזרות את הכריכה העבה. היו שם תמונות ישנות שמעולם לא ראיתי בעבר. התמונה האחרונה הייתה גזורה לחצי. אבי עמד שם שיד אישה נראית כמסתורית חובקת את כתפיו. הצבעים ונוף התמונה הזכירו לי עבר לא מוכר. הכול היה מעורפל שלפתע אני רץ עם רוחות שחובקות את גופי והגשם מטר על פני. כל שאני רוצה זה להגיע לביתה. להגיע לביתה לשאול שאלה שאולי תשנה את גורלי. יושבים במרפסת אל נוף הים מבקש לראות שוב את תמונתה עם אותו תינוק שנאחז בידה. מביט בתמונה הגזורה ושומט את התמונה השנייה הגזורה. החיבור כמו פאזל תאם. לא הבנתי לא העליתי על דעתי שאולי…. אולי זאת אימי שאבדה במשך שלושים שנה? אבל אבי טען שהיא נפטרה מסרטן. המחשבות והבלבול לא פסקו היא מלטפת את פני שואלת למה פני נפלו ודמעות זולגות מעיני. היא סיפרה לי על תמונתה למה היא גזורה לחצי ומעולם לא הייתה שלמה. החצי שנשלח לאבי עם תמונתה של אימי. החצי שנשלח עם אב אחד שגידל אותי עם שקרים כל חיי. מביט עליה בדממה שוררת את ביתה מראה את התמונה החסרה. היא לא הבינה ואיך חצי התמונה הגיעה לידי ששלחה לפני שלושים שנה. מביטים זה בזאת ובין רגע הדממה הפכה למלחמה של דמעות. אמא.. אמא שלי שאבדה לי במשך שלושים שנה מחיי עומדת מולי וחובקת גופי. אמא שנפטרה מסרטן שבה לחיים אך מהחיים עצמם. נוסעים יחד לביתי עם כעס ועצבות שהוא ישב שם. ישב שם עם הסיגריה המטופשת שלו בוהה בתמונות חסרות. שולף את התמונה הגזורה מכיסי וזורק על גופו. הוא הבין. הוא הבין שהרגע הזה לומר אמת זה הרגע הנכון. היא עמדה שם עם צער גדול ואב שמגמגם מילות חרטה על שנים שאבדו. יומיים לפני טיול שחלמתי כל חיי הפך בין רגע לדמיון. לרגע הבנתי בחרטת עצב ששכבתי עם אימי. בוהה באבי עם כעס רב ועוצמתי. כל כך רציתי לצעוק. לצעוק לברוח ולעולם לא לחזור. קמתי על רגליי לוקח את תיק המסע ונעלם. שנה של בדידות נעלם מאבא ששיקר לי כל חיי. שנה נעלם מאמא שנשאר לי ממנה זיכרון נורא. שנה של בדידות ברחבי העולם הגיע לסיומו ולחזור לבית. לבית עטוף שקרים ובו זמנית גם כאב גדול. נכנסתי לבית שהוא עומד שם מולי מביע חרטה שאסלח לו כל כול השנים שאבדו מחיי. החיבוק לא הרפה. דקות ארוכות הדמעות לא פוסקות. דקות ארוכות סליחות וכפרות. דקות ארוכות ואז נזכר באמא. הוא מביט עלי בצער רב ומודיע על פטירתה. היא לא יכלה לשאת את הידיעה ששכבה עם בנה שאבד כל השנים. היא לא יכלה לשאת את הידיעה ופשוט השתגעה שסכין חרט את ורידיה ונלקחה לעולם הבא. המחשבות האלה לא מרפים את הרהורי והשינוי הזה לא מרפה מחשבותיי. קשה לי להאמין שהייתי בודד כל כך הרבה זמן חשבתי שאני בלא חיבוק אהבה של אמא. אבל תמיד היית לציידי גם שלא היית. זו הרגשה שאין כמוה. אני רוצה שתדעי שאף אחד לא הכיר והעריך אותי כמו בדרך שלך . אף אחד לא היה טוב אליי כמו שאת היית אליי. איש לא דומה והיה דומה לך כפי שעכשיו אני מרגיש ואפילו שהלכת ושוב עזבת את עולמי. הייתי בודד כל כך לפני שמצאתי אותך. סוף סוף את מה שחיפשתי ואת שוב נעלמת למרגלות חיי. כל כך טוב להיראות כל כך טוב להישמע ואין צורך לומר מילה כי זמן רב כל כך הייתי אבוד. כל כך טוב להיות כאן. טוב לי שאת בסביבה זו הרגשה שאין כמוה אנחנו דואים. עפים אין כוכב בשמיים מעבר להישג ידנו ואם ננסה נצליח להשתחרר ולא לדאות שוב לעולם. שהעולם יכול לראות אותנו בדרך שונה ממי שאנחנו. יוצרים חלל בנינו עד שאנו לבבות נפרדים אך האמונה שלך מעניקה לי כוח. כוח להאמין בנו אני מרגיש כיצד זה מתגבר כמו גל שהים אינו שולט בו. הרגש קושר בין נפשותינו גובר עד שהוא נושא אותנו כך שכולם יכולים לראות שאנו משתחררים אנחנו דואים רצים. מטפסים. להגיע למקום שבו נגשים כל מה שאנו יכולים . זה הרגע שאנו נשתחרר ונמשיך את המסע שלנו יותר מתקווה. יותר מאמונה .. זו האמת. זה הגורל ויחד אנחנו נראה את זה קרב. יותר ממך. יותר ממני. לא רצון.. אלא צורך להשתחרר
ולהרגיש קשר בין נפשותינו עד שהוא יישא אותנו ונאמין בעצמנו שוב פעם מחדש
כי תקווה תגביר את כוחנו בהמשך דרכנו. לא להתייאש. לא לברוח. לא להתחמק. לא לשכוח. לא להסתתר ממה שאנו נפגעים לא להתעמת במה שאין תשובה. לא לאבד את תקוותנו. אלא להתעמת בשבילנו שנצליח להחזיר את השמחה אשר אבדה וחבויה בנו. כי מה אנחנו. אנחנו רק בני אדם עם רגשות שלפעמים מטעות אותנו ומשכיחים מאתנו את הרגעים הקסומים כי בסופו של דבר בשביל מה נולדנו? יחד זה להקריב. יחד זה לתת . יחד זה לאהוב. יחד זה להגשים. יחד זה להתפשר. יחד זה כנות. יחד זה אמונה בכולנו . יחד זה לוותר. יחד זה להאמין. יחד זה ביטחון. יחד זה ביחד ולהגשים את חלומותינו בצורה הטובה ביותר. את כאן בשבילי ואני כאן בשבילך ויחד נצליח לעבור כל מכשול בדרך בלא פחד מעוד מכשול. הזיכרון שלך לעולם לא ירפה מחשבותיי. תמיד תישארי בליבי ולידי גם שאת לא לצידי