סיפור אהבה בשלושה חלקים

בוקר

אור שמש אפרפר ודליל מסתנן בין התריסים המוגפים למחצה של חדר השינה, מאיר בפסים דקים של אור וחושך על פניה הנמות של אמילי.
האור – חלש ככל שיהיה – גורם לאישה הצעירה לעוות את פניה בהבעת חוסר שביעות רצון ולפתןח זוג עיניי תכלת מנומנמות שקורי השינה עדיין מערפלים את מבטם. היא ערה מודיע לה מוחה אבל היא לא רוצה להאמין בזה, היא עדיין רוצה להמשיך להתקרבל בינות לסדינים, לחזור לחיבוקו המנחם של מורפיוס.
צלצולו הטורדני של השעון המעורר שלה מודיע שהשעה שש וחצי וקוטע את הויכוח החצי מודע בין ערות לשינה. זמן לקום, אין יותר זמן להתפנק בים הכסתות הרכות ולחלום על ימים שבהם השש וחצי היחיד שהיא מכירה הוא זה של לפנות ערב.
אמילי גוררת את עצמה מחוץ למיטה ולחדר האמבטיה, מפהקת כל הזמן. היא נעמדה ישנונית לחלוטין מול המראה ומצחצחת שיניים. כשהיא מסיימת ויורקת את המים מפיה היא שולחת מבט מיואש לדמותה שבמראה – השער הג'ינג'י שלה נראה כמו קן ציפורים שעיצבה מטורפת, כל קצווה אדומה עומדת בכיוון לא אפשרי אחר ואם הסיוט האדום שעל ראשה לא מספיק צמח לה גם פצעון מכוער בצד האף, איזה יופי…
מקללת חרישית אמילי צועדת חזרה לחדר השינה ונעמדת מול הארון, מנסה לשכנע את עצמה שלהחליף מהפיג'מה הרכה והנוחה שלה לא יהרוג אותה (היא די בטוחה שהיא משקרת לעצמה אבל אין מה לעשות, צריך להגיע לעבודה ועדיף לא בפיג'מת הניקי שלה).
משוכנעת – ולהפתעתה גם עדיין בחיים – אמילי לובשת ג'ינס כהה בגיזרה גבוהה ואת החולצה הסגולה של בית הקפה. זאת חולצת טי שרט פשוטה עם כיס בצד שמאל של החזה שעליו רקום המוטו של בית הקפה – 'קפה לבוקר סגול', זאת אמורה להיות בדיחה על בוקר טוב או משהו בסגנון. אבל רק ארולנד שמנהל את הרשת מבין אותה אז רוב העובדים פשוט קוראים לבית הקפה קל"ס ומנסים לקבל את העובדה שראש הרשת הוא אדם… מיוחד.
לבושה ומאורגנת (בערך) אמילי יוצאת בריצה מהדירה, רגליה הנעולות בסניקרס שחורות חובטות במדרגות בנקישות מהירות וצרור מפתחותיה מטלטל בצלילים עליזים מידה.
היא חוצה את הכביש שמול הדירה בריצה זהירה כי לנהגים בשעות האלו יש נטיה לעוף על הכבישים כאילו הם מענישים את כל העולם כי קמו עם השמש ואמילי העדיפה לא להדרס.
למזלה בית הקפה קרוב אז אפילו שהיא רצה את כל הדרך היא לא מתנשפת כמו קטר כשהיא נעצרת מול הדלת הסגורה עדיין.
יש רק אדם אחד שמחכה לצד הדלת – שעון על קיר הלבנים בזרועות שלובות ועיניים עצומות. הוא פותח את עיניו כשאמילי מגיעה ונועץ בה מבט חום ערמוני חודר "את מאחרת." הוא מותח את המילים במבטא עצל ולא מאיים, אבל אמילי עדיין לא מרוצה מהביקורת.
"בית הקפה נפתח עוד חמש דקות," היא מודיעה לו בנחרצות ופותחת את הדלת באחד המפתחות שנתלים מהצרור שבידה.
הדלת נפתחת על צירים משומנים ואמילי נכנסת לבית הקפה החשוך, היא מהרהרת לרגע באפשרות לסגור את הדלת בפניו של הלקוח החצוף אבל עד שהיא מחליטה היא כבר מאחרת את המועד והבחור ניצב לידה.
"הרבה מפתחות," הוא מעיר בהרמת גבה ובוחן את הצרור העמוס לעייפה שאמילי מחזיקה בידה "איך את זוכרת מי פותח מה?"
אמילי נאנחת ומרימה יד במחווה כללית, מוקדם מדי בשביל שהיא תמצא תשובה שנונה לחטטנות שלו "אתה רוצה קפה או שקמת מוקדם רק כדי לענות אנשים אחרים שנזרקו מהמיטה בשש בבוקר?"
הגבה השניה של הבחור מצטרפת לראשונה גבוהה על מצחו השזוף "את אדם של בוקר." הוא מעיר בהומור שלא מתאים לתגובות העוקצניות של בת שיחו.
אמילי תוהה אם בית המשפט יסלח לה אם תחבוט באפו של הבחור, ולצערה מגיעה למסקנה שהשעה לא באמת מצדיקה אלימות. זה חבל הבחור דורש אגרוף באף, הוא מחייך חיוך לבן מדי בשעת בוקר מוקדמת מדי.
"קפה, איזה?" היא חוזרת על דבריה ומדגישה כל הברה באיטיות, אולי הוא מהסוג שמבין מהר אם מסבירים לו לאט.
הוא לא.
במקום לענות כמו איש שפוי בשעה לא טבעית בבוקר הבחור מחייך ומוריד כיסא מאחד השולחנות "לא קוראים לי קפה," הוא מתגרה ומתיישב הפוך על הכיסא כך שהוא יכול להניח את אמותיו על גב הכיסא "השם הוא פול." הוא מושיט את ידו ללחיצה ממנה אמילי מתעלמת.
"את לא מתכוונת לומר לי את שמך בתמורה?" הוא שואל ומביט בגבה של אמילי שהתחילה
להוריד את הכיסאות מהשולחנות "זה לא מאוד מנומס." הוא קם ממקומו וניגש לעזור לה.
אמילי נוהמת תשובה לא מילולית וחוטפת את הכיסא שהחזיק מידו "אתה רוצה גם מספר טלפון?" היא שואלת ומדגישה את הציניות בדבריה בעזרת הנחה לא מאוד מעודנת של הכיסא על הרצפה.
"אני לא אתנגד." הוא צוחק שחיוך חתולי על פניו "אה, דרך אגב אספרסו כפול עם שתיים סוכר."
מרוצה שהיא עומדת להפטר מהברנש, אמילי מחליקה בזריזות אל מאחורי הדלפק ומפעילה את מכונת הקפה הגדולה.
המכונה מתעוררת לחיים בנהמה נמוכה ואמילי ממהרת להניח מתחת לזרבובית כוס אספרסו מנייר. הנוזל הרותח נשפך לתוך הכוס בזרם כהה עם ריח מר וחזק של קפה.
"ריח טוב," קולו של הבחור נשמע מאחוריה ואמילי מסתובבת לגלות שהבחור – פול, התמקם בנוחות מול הדלפק כשסנטרו בידו ומרפקו שעון על משטח העץ.
הוא יפה באור האפרפר של הבוקר ששערו הבהיר נוצץ בזהב ועיניו הכהות מוצללות לגוון של קפה חזק. יפה מספיק כדי שבספונטניות של רגע אמילי חוטפת עט מהדלפק לידה וכותבת באותיות עקומות 'אמילי 057-6067978' פול לא מגיב מילולית אבל שהוא יוצא מבית הקפה אמילי מוכנה להשבע שהיא רואה אותו מנשק את האותיות העקומות ומחייך לעצמו.

צהריים

בית הקפה עמוס בשעה שתיים עשרה בצהריים, לקוחות נדחקים סביב הדלפק ושלוש המלצריות שמאחוריו מתרוצצות במהירות בין מכונות הקפה הגדולות, הקופה והחלון למטבח.
אבל אל אף הדוחק והלחץ אמילי שבדיוק מכינה קפה ללקוח שמן ומיוזע שמצקצק בלשונו לזירוז כל מספר שניות, מחייכת.
היא לא מחייכת כי בית הקפה מצליח או כי היא נהנת שמרפקיהם של המלצריות האחרות נתקעים בצלעותיה שהן ממהרות להן או כי הלקוח השמן משעשע אותה, לא, אמילי מחייכת כי עוד מעט הפסקת צהריים ופול הבטיח לבוא.
הפעמונים מהכנסייה מעבר לרחוב מצלצלים שתיים עשרה פעמיים אבל הלקוחות לא נגמרים ואמילי נושפת אוויר דרך שינייה ומצמידה לשפתיה חיוך מזוייף – ההפסקה שלה תאלץ לחכות לפחות עד שידלדל מעט הזרם הבלתי פוסק של אנשים שרוצים קפה.
היא מגישה עוד כוס קפה ללקוח כזה או אחר (הפעם היא לא טרחה אפילו להעיף בו מבט על מנת לקטלג אותו מעבר לערפד שרוצה קפה ולוקח לה את ההפסקה) כשיד ארוכת אצבעות נסגרת סביב מפרק ידה.
אמילי נרתעת בבהלה שנמשכת פחות משניה שזה הזמן שלוקח לעיניה לעלות במעלה הזרוע השזופה אל הפנים הנאות של בן זוגה "פול!" היא נוזפת בו בקול חצי רציני וחצי צוחק ומנסה לפתל את ידה החוצה מלפיתתו "אני עובדת."
פול מותח את שפתיו לחיוך רחב מדי מכדי להיות אמיתי ומחקה את דבריה "פול, אני עובדת." קולו הנמוך נשמע מגוחך וצפצפני בנסיון להשמע כמו קולה של אמילי.
"נו אמי, ההפסקה שלך כבר התחילה לפני עשר דקות." הוא ממשיך בקולו הרגיל ומעפעף בריסיו הארוכים בצורה מגוחכת בהבעה של כלבלב רטוב.
אמילי מצחקקת ומלטפת את רעמת השער המבולגנת של פול "אני יודעת אבל אני לא יכולה לנטוש את הבנות -"
מקהלה של מחאות קוטעת את דבריה לפני שהיא יכולה לסיים את התירוץ.
"שום דבר כזה אמי-"
"לכי לך עם החתיכי שלך -"
"באמת, קישטה. מה את עוד עושה פה?"
פול צוחק בקול רם "אני חושב שאת לא רצויה פה יותר," הוא מעיר וקורץ לשתי המלצריות האחרות בתודה. יש לו תוכניות לארוחת הצהרים והן לא כוללות את הלקוחות של קל"ס או שיחה משני צדי הדלפק.
"בסדר, בסדר כולכם. הבנתי את המסר הינה אני הולכת." אמילי מגלגלת את עינייה לשמיים וחומקת מתחת לדלפק כדי להעמד לצידו של פול "אל תשרפו את הקפה, היא מבקשת כברכת פרידה וגוררת את פול אחריה אל מחוץ לבית הקפה.
היא נעמדת על המדרכה מחוץ לבית הקפה ונושמת עמוק את האוויר הרענן של החוץ שלא נדף ריח של קפה, זיעה והרבה יותר מדי אנשים במקום אחד.
פול נעמד מאחוריה, חזהו צמוד לגבה וזרועותיו מקיפות את מותניה. אמילי מחייכת ומשעינה את ראשה אחורה על כתפו של פול "זאת התוכנית שלך?" היא תוהה בקול רך שמוציא את העוקץ מהמילים.
פול צוחק, ואמילי מרגישה את המהום הנמוך כנגד גבה "לא ממש אבל זה נחמד." הוא שותל נשיקה רכה על כתר ראשה לפני שהוא משחרר את החיבוק ואוחז בידה "אנחנו צריכים למהר יש לנו שולחן מוזמן שאנחנו עומדים לאחר אליו."
אמילי פותחת את פיה וסוגרת אותו בניעור חד של ראשה, להבין את פול זאת משימה בלתי אפשרית לפעמים. "לכבוד מה השולחן?" היא שואלת בזמן שהיא מנסה לעמוד בקצב המהיר שרגליו הארוכות של פול מכתיבות "ואולי תאט קצת? זה לא מירוץ."
פול לא עונה אבל הוא מתאים את פסיעותיו הארוכות לפסיעותיה הקצרות יותר של אמילי אז היא לא מתלוננת.
זאת לא הליכה ארוכה עד למסעדה שבה מחכה להם השולחן ושהם מגיעים אמילי פורצת בצחוק "טאקו-בל? באמת פול, עד לשם התדרדרת?"
פול מושך בכתפיו בנינוחות מרגיזה ומביט למעלה על השלט המוכר של רשת המזון המהיר המקסיקנית "מה רע בטאקו-בל?" הוא שואל בתמיהה ומגרד את סנטרו שזיפים כהים רק התחילו להצליל עליו.
אמילי משועשעת מחוסר המושג ומנידה בראשה "שום כלום," היא טופחת על זרועו העליונה הפטרוניות "טאקו-בל היא מסעדת פאסט פוד מצויינת, ממש חלומה הרומנטי של כל בחורה." החיוך שלה נראה יותר כמו גיחוכו של זאב מאשר החיוך המתוק שהיא מתכוונת להציג אבל זה בסדר, היא די מתכוונת להיות ארסית כי אם כמה שפול חמוד הקטע של רומנטיות אצלו חייב קצת עבודה.
פול מצידו לא לוקח ללב ומתעלם בנונשלנטיות מדבריה העוקצנים של חברתו "האם תתני לי את הכבוד להזמין אותך לארוחה רומנטית של טאקו צמחוני וצ'יפס בצד?" הוא שואל בחיבה ומוביל אותה לתוך החלל המקורר והנודף ריח שמן טיגון כשידו על גבה.
הם מתיישבים בשולחן צדדי, זה מול זה שידיהם השלובות מונחות על משטח הפלסטיק הצבעוני וברכיהם כמעט נוגעות מתחתיו. הכיסאות לא מאוד נוחים והאסתטיקה היא זו של מסעדת מזון מהיר כך שהיא לא מדהימה אבל הם ביחד אז קל להתעלם מהמסטיק הלעוס שמודבק מתחת למשטח השולחן, מהכלים השומנים בהם מוגש האוכל ומהמפיות הזולות שעליהם מודפס סמל הפעמון של 'טאקו-בל'.
האוכל מגיע מהר ונאכל באותה מהירות, אמילי מכרסמת טאקו צמחוני בלי אבוקדו ופול נוגס בטאקו חריף מאוד ועושה פרצופים מוזרים בשביל למנוע מהדמעות לזלוג מעיניו, הם חולקים בינהם צלחת גדולה של צ'יפס. זה די מושלם במין צורה נוסטלגית שכזו.
שאמילי מקנחת את שפתיה במפית ופול מסיים את הצ'יפס האחרון השיחה בינהם חוזרת לנושאים רציניים יותר משיחת החולין הנעימה שהעבירה את זמנם במהלך הארוחה.
"רציתי לתת לך משהו," פול אומר בהיסוס לא אופייני ומשחק במשהו בכיסו, הקול שלו לא בטוח בעצמו וזה – יותר מהמילים שאמר – מושך את תשומת ליבה של אמילי.
"לתת לי משהו?" היא שואלת בעידוד ונשענת קדימה לכיוונו, תנוחת גופה פתוחה ובוטחת. היא סקרנית לדעת מה הביא לה שיכול לגרום ללחייו השזופות להסמיק בוורוד כזה.
פול מהנהן ואוזר אומץ להוציא את החפץ ששמר בכיסו,זה מפתח מתכת פשוט. סתם מפתח חסר כל עיטור או קישוט, מהסוג שאפשר למצוא בכל מקום, מהסוג שלאמילי יש הרבה יותר מדי ממנו תלויים בצרור גדול. הוא נראה קטן ועוד יותר פשוט שהוא מוטל ככה במרכז ידו השזופה של פול, חתיכת מתכת בצורה מוזרה עם היכולת המופלאה לפתוח מנעולים.
"זה שיכפול של המפתח לדירה שלי," הוא מסביר ומושיט את ידו לאמילי, מציע לה ללא מילים נוספות לקחת את ההצעה ולקדם את היחסים שלהם צעד אחד נוסף קדימה.
אמילי לא מהססת ואצבעותיה הדקות פולות את המפתח בעדינות, היא מחזיקה אותו בין האמה לאגודל ובוחנת אותו באור הפלורסנט הלבן שזהר מהתקרה. המתכת הכסופה נוצצת קלות באור, מחזירה אותו בהבזקים קצרים. כנגד האור אמילי מבחינה לראשונה בחריטה שסורטטה על ראש המפתח העגול 'יש לך הרבה מתפתחות, אז למה לא עוד אחד?'
"אין לי כל כך הרבה מפתחות," היא מתלוננת בזמן שהיא שולפת את הצרור מכיסה ונאבקת בעיגול הברזל הפשוט בנסיון להכניס את המפתח החדש.
פול מניד בראשו ביאוש וחוטף את הצרור והמפתח מידה "יש לך כל כך הרבה שאין לך מקום לעוד אחד," הוא צוחק ומשחיל את המפתח החדש בלי שום בעיה "אני לא מבין למה את צריכה כל כך הרבה?"
זאת שאלה רטורית ופול לא מצפה לתשובה אבל אמילי מספקת אותה בכל מקרה "כי אני צריכה לפתוח הרבה דלתות, הדירה שלי, הבניין שלי, הקפה, הארונית, ה-"
פול מרים את ידיו בכניעה וקוטע את שצף המילים "אוקי, הרבה מקומות לפתוח. הבנתי."
אמילי עוצרת מהפירוט העודף ומחייכת בניצחון, כרגיל התשובות המפורטות להחריד שלה מפחידות את השואלים שאלות מטופשות. באמת מזל שכזה שהיא אוהבת את פול כי הוא באמת שואל שאלות טיפשיות להפליא לפעמים.
"אני כמעט מצטער שהפסקת לברבר, עלתה לי דרך מצויינת להשתיק אותך." הוא נשען לאחור שחיוך של חתול מרוצה על שפתיו וידיו משולבות ברפיון על חזהו.
אמילי מרימה גבה בחשד "איזו?"
מגחך מעט, פול מחווה לה להתקרב אליו. ואמילי סקרנית, מתרוממת מכיסא הפלסטיק הלא נוח ומקיפה את השולחן בזהירות מסויימת. שהיא מתקרבת מספיק פול נע, גופו שעד אותו רגע נח בריפיון זז במהירות שכמעט גורמת לאמילי המופתעת ליפול על ישבנה.
למזלה (ולמזלו של פול) הוא מספיק לתפוס אותה לפני שהיא נופלת, ידיו הגדולות נסגרות סביב מותניה ומושכות את גופה אליו. הם עומדים צמודים מהמותניים ומעלה למספר שניות בהן אמילי סמוקת פנים ומתנשפת אוחזת בחולצתו של פול בלפיתת מוות לבנת אצבעות, שהיא נרגעת קצת ואחיזתה מתרופפת היא פותחת את פיה בזעף מוצדק לחלוטין "מה נרא –"
היא לא מצליחה לסיים את הנזיפה שלה כי שפתיו של פול מוצמדות לשפתיה ולשונו מחליקה לתוך פיה הפתוח, מחליקה על שינייה ונלחמת עם לשונה על שליטה. אמילי פולטת צליל קטן של סיפוק ומשנה טיפה את הזווית כך שהיא נצמדת לפול קרוב יותר, כאילו היא מנסה להכנס אל מתחת לעורו.
הנשיקה הייתה נמשכת לנצח אילו שיעול מנומס לא היה מזכיר להם שהם במקום ציבורי, המשתעלת היא אישה מבוגרת שבידה אוחזת ילדה קטנה עם עיניי עגל חומות גדולות אותן היא נועצת בזוג. אמילי מחייכת אליהן ואילו פול מסמיק ומסב את מבטו לרצפה, מובך מזה שנדרש שיעול מנומס כדי להזכיר לו שנשיקות שכאלו לא שייכות לסניף של טאקו-בל.
האישה לא נראת כמי שמתרשמת מדי מהזוג הצעיר והנלהב והמבט שהיא נועצת בהם הוא יותר נוסטלגי ופחות נוזף. "בואי טרי קטנה, נעזוב את הזוג הנחמד בשקט." היא מושכת בעדינות את הילדה הקטנה אחריה וצועדת לכיוון הקופות.
פול ואמילי מביט כמה שניות אחריהן לפני שאמילי מתנערת ואחרי נשיקה חטופה נוספת לשפתיו של פול היא משחררת את החיבוק ההדוק "אני צריכה ללכת, ההפסקה שלי נגמרת עוד עשר דקות." היא מסבירה ומנשקת אותו פעם נוספת על השפתיים, לא ממש רוצה לחזור לבית הקפה העמוס לבדה.
"אני יכול ללוות אותך," פול מציע בתקווה ואוחז בידה של אמילי לפני שהיא מספיקה להתרחק.
אמילי מנידה בראשה בחיוך "ההפסקה שלך עומדת להסתיים גם ואתה עובד יותר רחוק," פול עבד כשליח בחנות פרחים בצד השני של העיר והיה צריך לתפוס שני אוטובוסים כדי להגיע.
קצת מאוכזבים שהפסקת הצהריים נגמרה אמילי ופול נפרדים מחוץ לסניף של טאקו-בל בנשיקה אחת אחרונה שאחריה פול רץ לתנת האוטובוס מעבר לפניה ואמילי שצרור המפתחות שלה כבד במפתח אחד נוסף רצה חזרה לבית הקפה לסיים את המשמרת.

ערב

הדלת נסגרת מאחורי גבו של הלקוח האחרון להיום בקול חבטה קל, ואמילי מאחורי הדלפק נאנחת בהקלה. זה היה יום ארוך ועמוס באנשים צמאים לקפה, והרגליים שלה היו על סף פריצה במרד. היא מושלת בהם ביד רמה – ובהבטחה לאמבטיה חמה שהיא תגיע הביתה – ומתחילה לנקות לקראת סגירה.
היא מעבירה מטלית לחה על משטחי השולחנות, מנקה אותם מהלכלוך של היום – פירורים של עוגות, סימנים עגולים לחים של כוסות, גרגרי סוכר תועים – כולם מצוחצחים מפני השולחנות לפני שהיא עורמת עליהם את הכיסאות.
המשימה הבאה היא כיבוי מכונות הקפה הגדולות, שרובצות בחשכה החלקית של שמונה בערב כמו אווזים מפוטמים, גוף שמן ורחב רוכן נמוך וללא תזוזה. זאת הקבלה קצת מטרידה אבל היא משעשעת את אמילי בעיקר שהיא נזכרת בקול הגעגוע הנמוך שהשמיעו המכונות שניה לפני שדממו לקראת הלילה.
המכונות השמיעו את הקול הזה עכשיו, מין גרגור-נהימה של מים שמנקים את הצינורות לפני שהכל נכבה.
אמילי נאנחה בכבדות ונשענה על הדלפק, צופה משועממת באורות המהבהבים של המכונות לפני שאלו נכנעו לחשכה גם הם ובית הקפה דמם לחלוטין מלבד קולות המכוניות שחלפו בכביש הסמוך. היום לא היה לה לאן למהר, שום דבר לא ציפה לה שתחזור מבית הקפה לביתה, לא חתול וגם לא כלב והכי מוזר – כי היה כל כך קל להתרגל לזה ויהיה כל כך קשה לשבור את ההרגל – פול לא יחכה לה.
הוא לא ישב-ישכב סרוח כמו שמיכה ישנה על הספה המהוהה בסלון ויצפה בטנובלות ספרדיות בקולי קולות כי הן עוזרות לו ללמוד את השפה ומה בכלל זה משנה כל השכנים או חרשים או עושים יותר רעש ממנו, והוא לא יקום לחבק אותה שתכנס והוא לא יציע להכין חביתה או סלט או להזמין טייק-אווי (הם כמעט תמיד בסופו של דבר הזמינו בסוף טייק-אווי מהמסעדה התילאנדית הקטנה בקצה הרחוב כי פול לא ידע לבשל בלי לפחם את המחבת ואמילי פיתחה אלרגיה לבישול אחרי משמרת של מעל לשמונה שעות בבית קפה.).
זה יהיה מוזר היא מהרהרת לעצמה בחשכה הכמעט מלאה ששוררת בבית הקפה הסגור – עינייה בוהות בלי מטרה בצלליות המרצדות שיוצרים הכיסאות הערומים על השולחנות כשפנסיה של מכונית חולפת מאירים פנימה ומטילים את ציליהם על הקיר – לחזור לבית ריק. הבית לא הרגיש ריק כבר הרבה חודשים כאילו הנוכחות של פול ממלאה אותו גם שהו לא נמצא ועכשיו שפול לא יחזור הריקנות תפסה את החלל בו הנוכחות שלו הייתה.
אמילי מוחה דמעה יחידה שמתגלגלת במורד לחיה ומשחזרת את הריב האחרון שלהם – הריב שבו האיזון העדין נשבר ומערכת היחסים שלהם קרסה כמו מגדל קלפים שמישהו שלף קלף יסודו – זה היה ריב חסר משמעות וכשאמילי מנסה להזכר בו עכשיו היא לא מצליחה לזכור מה הייתה הסיבה שבשלה רבו. היא לא זוכרת אבל כמעט משוכנעת שזה היה מטופש, הריב הזה לא היה מה ששבר אותם והחזיר את המצב של אתה ואני במקום אנחנו ואמילי לא משלה את עצמה להאמין בזה.
הריב היה רק המסמר האחרון בארון הקבורה של מערכת היחסים שלהם, את הארון עצמו הם התחילו לבנות לפני הרבה זמן. חוסר הסכמות שנבלעו בשתיקה, ריבים שלא הגיעו לפיתרון והסתיימו בהרגשה רעה אצל שני הצדדים ונטיה מבחילה לחזור שוב ושוב, התחמקויות משיחות אמיתיות שפעם זרמו ושאלות תמיד שאלות, לא דווקא מילוליות אבל עיניים ששואלות איפה היית? למה אתה מאחר? למה הפסקנו לאהוב?
השאלות, אמילי משוכנעת, הם מה ששבר אותם, יותר מדי שאלות שנבלעו בשתיקות אבל המשיכו לקנן מאחורי העפעפים ולרקד בשעות הלילה מטפחות את גוש חוסר האמון שהכביד על הלב.
הריב אולי היה מטופש וחסר ערך ואמילי לא זוכרת את פרטיו אבל את הדממה שנפלה על הבית שהתפוגגו הצלילים האחרונים של טריקת הדלת מאחורי גבו של פול היא לא יכולה לשכוח, זאת הייתה דממה כבדה, עמוקה, כזו שלוחצת על עור התוף שנאבק לשמוע משהו חוץ מדפיקות הלב שפועמות לבדן במטרה של לבד. לבד. לבד.
C עדיין לא עזבה, עוד לא התמלאה חזרה בצלילים ולכן אמילי מתעכבת לחזור הבייתה כי הרעש של הטלוויזיה בספרדית חסר מדי וכי אין רחשים של רגלים בנעלי בית מרוטות שמשוטטות ללא מטרה במטבח וכי אל אף שמהרחוב נשמעים רעשים של מכוניות ואנשים וחיים בתוך הדירה יש רק קור ושקט שמאות הרעשים לא מצליחים להרחיק.
אמילי מנגבת דמעה נוספת שזולגת באיטיות במורד פניה, היא מביטה בטיפת המים המלוחה ומהססת, מהססת האם כדאי לנסות שוב, לחפש את פול ולנסות לתקן, לאחות את השברים ולהפוך שוב לאנחנו. היא מהססת אבל היא יודעת שהיא בונה מגדלים מתקוות שווא וחלומות ילדותים, האהבה שלהם הייתה נהדרת, מקסימה, הדבר הטוב ביותר שהיה לה אבל היא הייתה וזמן העבר הוא הזמן היחיד שבו היא תתקיים – אין לה עתיד ואין יותר אפשרות לתקן.
זה שובר עוד חתיכה מהלב שלה – לוותר על התקווה זה כמעט קשה יותר מלהתמודד עם השקט, עם הלבד. אבל אמילי לא מוותרת לעצמה בקלות – אף פעם לא ויתרה – והיא לא מתכוונת לוותר לעצמה גם הפעם. לא, היא תשים מסכה של שמחה, אחת משכנעת, כזו שבעוד כמה ימים או שבועות או חודשים תהפוך לאמת – תשכנע גם אותה שהיא שמחה.
אבל לפני שהיא בונה את המסכה היא נותנת לעוד דמעה להחליק בשביל לח על לחייה ולעוד אחת ומהר מאוד היא בוכה, לבדה בבית הקפה החשוך אמילי בוכה על האהבה שלה לפול ועל החודשים והזכרונות שלא ישובו לקרות ועל זה שהיא לא תהיה שוב זו שפול שומר לה חיוך מיוחד והיא לא תשמע יותר את הצחוק הגרוני בוקע מהכרית לידה בין התנשפויות לחות כשהעור של שניהם לח והגפיים שלהם משולבים.
לוקח זמן עד שהדמעות מפסיקות לזלוג והבכי הופך לשיהוקים חנוקים ויבבות מהוסות אבל הן מפסיקות ולאיטם מפסיקים גם השיהוקים והיבבות ואמילי מתיישרת מהישיבה הכפופה שהיא לא בטוחה מתי התיישבה בה ומחליקה את ידה על פניה, מנקה את שאריות הדמעות.
היא מנידה בראשה בנסיון לנער את כאב הראש המתגנב שבה בעקבות הדמעות וזורקת מבט מהיר בשעון הכסף העדין שענוד על מפרק ידה, השעה תשע ארבעים ושלוש, היא התעכבה ארבעים ושלוש דקות אחרי הסגירה ועכשיו באמת הגיע הזמן ללכת הביתה.
כשאמילי יוצאת ונועלת מאחוריה את הדלת של בית הקפה אין על פניה זכר לדמעות, הבכי משאיר אחריו רק תחושה מעורבת של הקלה וריקנות כאילו מישהו רוקן את האיברים הפניימים שלה והחזיר אותם כשהם חסרים חלקים אבל זאת תחושה פנימית ואמילי מקבעת על פניה הבעה אחרת – כזו שלא מראה שהיא מרגישה כאילו הרכיב אותה ילד לא סבלני ששכח כמה חלקים.
הדלת ננעלת בקול נקישה חלול ואמילי נעצרת, מבטה התכול ננעץ במפתח כסף פשוט שנתלה צד לצד עם שאר המפתחות בצרור אבל הוא מיוחד כי עליו – אפילו שהיא לא רואה אותה בחשכה החלקית של הרחוב – חרוטה כתובת צינית מעט בכתב ידו העכבישי של פול.
בתנועות קצרות וחדות היא מפתלת את המפתח הכסוף מחוץ לחישוק שעליו תלוי המפתחות, מקללת לרגע את נטיתה לצבור מפתחות ואת החישוק ואת כל העולם ואז המפתח מחליק מהחישוק.
הוא נופל על המדרכה בצליל צלצול מתכתי חלש ואמילי בוהה בו מלמעלה שהצרור עדיין אחוז בידה האחת וידה השניה שמוטה לצידה, שפתיה מופרדות מעט ונשימתה רדודה. הרצון להרים אותו חזק, להרים אותו ולצרף אותו חזרה לצרור והיא יודעת שזאת תקווה טיפשית ומעשה סנימנטלי שרק יקשה עליה אבל זה קשה להסתובב וללכת.
זה קשה להפנות את הגב ולהשאיר את המפתח שוכב על המדרכה אבל אמילי החליטה להמשיך, היא מתרחקת לאט, הצעדים שלה מהוססים בהתחלה אבל ככל שהיא מתרחקת זה הופך ליותר קל והצעדים שלה הופכים ליותר בטוחים. זה עדיין עצוב וכואב ללכת ולהשאיר את המפתח מאחור, והיא יודעת שהיא תתגעגע ותבכה, ושיש לפניה ימים שבהם היא תשכב במיטה ושיר הערש שלה יהיה השקט והדמעות יספגו בכרית.
זה כואב ללכת אבל שאמילי מתרחקת היא מרגישה שהיא צועדת לקראת משהו חדש, מתקדמת.