סיפור אהבה בלתי נשכח

"במבה או ביסלי?" שלחתי לך
"מזה? לא הבנתי"
"פשוט תעני" הפצרתי בך
"ברור שבמבה !" השבת
"22:00 או 20:00"
"נראה לי 22:00" שלחת עם סמיילי צוחק
"קומדיה או מתח?" שאלתי
"מתח" ענית בהתלהבות
"ואחרון, אדום או לבן?"
"לבן. אבל לא הבנתי את המשחק"
"בא לך להיפגש היום בערב?" שאלתי ולחצתי מהר על הכפתור שמכבה את המסך של הטלפון כדי לא להתחרט מהר. לא הספקתי לזרוק את הטלפון על המיטה לפני שכבר ענית בזריזות שהסגירה את זה שחיכית להודעה שכזו ״איך זה קשור לשאלות? ואפשרי. מתי ניפגש?"
וואוו ! מה שהתחולל אצלי בגוף כשעיניי ראו את תשובתך, שלוש נשימות עמוקות, דופק מואץ וצמרמורת מכף רגל עד ראש לפני שהחלקתי את האצבע לפתיחה של האייפון. "תיהיה מוכנה ב22:00, נשתה יין לבן ונראה סרט מתח"
"חחחחחח אתה גדול!!" השבת וגרמת לי להסמיק.
קשה לחזות את הגורל, בעיקר כשהוא נוגע לעתיד.. רק סיפור אהבה אחד אכתוב בימיי חיי. רבים וטובים היו, קצרים ומרגשים יהיו. הודי נושם, מלא כוונות שמבקש לממש, ניסיון חיי המצטבר מידי בוקר, מידי סוף יום, מכתיב לי חלום שמותיר אותי בור לחלוטין.
לא האמנתי לגורל, לא האמנתי בסימנים הקטנים של החיים שאמורים להוביל אותנו אל הדרכים שעלינו לבחור. לא האמנתי לכל הקשקושים של מגידי עתידות וגם לא בקלפים שחוזים את העתיד, האמנתי פשוט בצירופי נסיבות, באמת של יד המקרה.
הפעם באמת אכתוב סיפור אהבה, כמו שאמרתי סיפור אהבה אחד! לתמיד ואחרון, שאנצור אותו בליבי לנצח!
אני מתקשה להסביר לקרובים אליי את העוצמה והחוזק שאני שואב ממך, מאותו הערב מחשבותיי ודפוסי ההתנהגות אצלי השתנו, אני לא הגבר שהייתי, אם אפשר לקרוא לזה "גבר", לראשונה בחיי מצאתי אדם יותר "מושלם" ממני ולמרות ניסיונותיי לשכנע את עצמי כנראה שהבנאדם שאני הכי אוהב בעולם זה אינו אני יותר.
"אולי נעשה משו ממש מיוחד לשלוש שנים שאנחנו ביחד?" שאלת לפתע באמצע היום.
"זה רק עוד שבועיים לא?"
"כן אבל נחשוב בינתיים" ענית
"זוכרת שבהתחלה הלכנו בלילה לחוף הים, שמיכה על החול, פינג'ן ותה ספרנו כוכבים עם שירים ישנים"
"כןן כןן" ענית בהתלהבות שאופיינית לך
כמעט שלוש שנים חלפו מאותה שיחה ששאלתי במבה או ביסלי במטרה למכור לך בסופה את ליבי, המכירה של חיי! שלוש שנים של רגש עצים, המתנה לשיחה בסוף כל יום, שלוש שנים של כנות ואין סוף ויכוחים שהסתיימו בחיבוק, ששם ידעתי שזו את.
"לא מבין למה את רוצה שניסע בבימבה שלך ועוד עד לים?" שאלתי, ניסיתי לשכנע אותך שלא תנהגי.
"שוב אתה משקר? אתה מת על האוטו שלי! וחוץ מזה אני יודעת שמה שמפריע לך זה שאני נוהגת לבד בלילה"
"אני יכול לצאת עוד 5 דק' אאסוף אותך וניסע ביחד" ניסיתי שוב
"דיי מאמי זה סתם סיבוב בשבילך, תארגן את הדברים אני עכשיו יוצאת ותיצא עוד 20 דקות"
מארגן את הדברים ויש לי דז'ה וו, גם אז התרגשתי כך, כמה מוזר שהרגש יותר חזק מאז, עדיין רוצה להוכיח את עצמי עם רצון למכור את ליבי. מוציא את היין הלבן מהמקרר, מחצלת ושמיכה,עוגיות שאפיתי, שוטף את הפינג'ן ונזכר שאז בפעם הראשונה התלהבת כי לא ראית זאת בעבר, מחייך לעצמי.
"מאמי איפה את?" שלחתי אחרי שחלפו 25 דק' מאז שיצאת.
"היה פקק" השבת וצירפת תצלום מסך של הוויז שמראה שעוד 7 דק' את מגיעה.
"ממתי את שמה וויז? שכחת להגיע אליי" והוספתי פרצוף צוחק עם דמעות.
"חח לא.. רציתי לראות שאין עוד פקקים בדרך"
"טוב אז אני מוכן, תגידי לי לצאת"
"סבבה?"
"טוב??"
"את מלחיצה אותי עברו 10 דקות! תעני כבר!!"
דקות ארוכות של ניסיונות להתקשר, המשיבון זמין אבל אין עונה. מסתובב סביב עצמי, לא רגוע ורק מקווה ששוב את עובדת עליי, לא חלף זמן רב ואני מקבל שיחה ממספר לא מזוהה.. "לירן נכון? ראינו בפלאפון שהיה פתוח על שיחה איתך, תגיע לשערי צ…" לפני שסיים את המשפט ניתקתי בחוזקה, רק אלוהים יודע לאן רסיסי הפלאפון שזרקתי הגיעו, מחשבה אחר מחשבה בנהיגה מטורפת הגעתי לפתחו של בית החולים, "איפה היא?" צעקתי במסדרון, נכנס ויוצא מחדרים, חוסר אונים שלא נגמר.
שלוש שנים ושבועיים לצידך, שבועיים לצד מיטתך בתקווה שתתעוררי כבר, חלום אחד נותר רק חלום אחד חשוב, החלום שאת תיהיי בו ורצון אחד רוצה שתיהיי לצידי כל הזמן. ואני בתוך בועה של בלהות, שאני בעצמי יצרתי והפחד לחיות כך בשארית חיי לא יתן לי מרגוע, חוסר שקט שגובר משנייה לשנייה והרצון לא לחיות פה מתחזק אך יורד בין רגע שמדמיין את חיינו שהכל יחלוף.
באחד הלילות הרופא שאל אותי מה אני כותב כל הזמן ליד מיטתך, שיקרתי כשעניתי שזה עבודה במנהל עסקים שאני לומד. אף פעם לא הצלחתי לשתף איש ברגשותיי, תמיד הנייר היה סובל את כאבי שהייתי שופך על הדף מזה ערב, כתבתי לך את סיפור חיי, לא את כלל חיי, רק את חיי לצידך, מעבר לזה הכל היה הבל הבלים, כתבתי לזה על כל יום לצידך כאן בבית החולים.
פעם אחת, פעם אחת שהעזתי לצאת מהחדר שלך שבו גרת שבועיים, לחטוף משו לאכול אמרתי לאמא שלך שעודדה אותי כל יום ללכת ולהתאוורר אך התנגדתי בכל פעם. "לירן!! היא התעוררה תחזור מהר" בישרה לי אימך בשיחת טלפון 20 דק' אחרי שיצאתי מבית החולים. אין תיאור לאושר אשר מילא אותי. חלום שהתגשם! בדקות הראשונות לא איפשרו לנו להיכנס לחדרך בגלל הבדיקות שביצעו הרופאים, לאחר מכן אימך נכנסה ראשונה בהמלצת הרופא, כעבור 10 דק' שיצאה האחרונה מהדלת אמר לי "לירני אני לא יודעת אם כדאי שתיכנס עכשיו, אתה רוצה ללכת ולחזור אחר כך?"
"מה פתאום!!" עניתי בכעס ונכנסתי! ראיתי אותך שוכבת על המיטה, יפה יותר מאי פעם, עיניי נצצו מהתרגשות, וכמו בשיחה הראשונה צמרמורת היכתה בי מכף רגל ועד ראש.
"היי מאמי התגעגעתי"
"היי" ענית והסתכלת לעבר החלון.
"אני בהלם שזה קרה אני הבנאדם הכי מאושר בעולם!!" אמרתי
הסתכלת עליי, חייכת והחזרת מבטך לחלון.
שלושה צעדים לעברך בהתלהבות לא מוסברת, רק חיבוק אחד רציתי, לא יותר מזה.
"תלך ממני !!!! אמאאאאא מי זה ולמה הוא נוגע בי תגידי לו שיצא מפה!! "