סיבות להישאר

למרות כל המרחק, הזמן והקשר שנותק, קמתי לבוקר בהיר אחד שבו שבת לחיי בלי להתאמץ בכלל, מבלי שידעתי או בחרתי. לא ראיתי אותך שנה וחצי, השיחות בינינו מסתכמות ב"מה שלומך?" ו"מה חדש?" ו"איך עבר עלייך הזמן מאז הפעם האחרונה שזרקו אותך לטובתה?" ו"איך זה הגיוני שאת עדיין מרגישה משהו למרות המרחק?". טוב חוץ מהשתיים האחרונות, הכל בראש שלי. גם אתה בראש שלי, ומסרב לצאת ממנו ולא מוותר. או שאולי אני זו שלא מוותרת? זו שלא מוכנה להרים ידיים. ראית אותי במצבים הכי קשים שלי, הכי רגישים, ברגעים שבהם רק אתה ראית אותי נשברת, אבל לא ראית אותי נשברת כמו שלא נשברתי מעולם ברגע שגיליתי עליכם. חצי שנה הצלחתם להסתיר את זה ממני, חצי שנה שאחריה נמשכה עוד שנה של זה. ואני עמדתי מהצד, לא מבינה כמה מכות יכול לשאת עוד לב שבור וחבוט שכזה, מבינה כמה לא מגיע לה אותך. אני מההתחלה הבנתי שלא מגיע לה אותך, אבל ההבנה התחדדה ביום ששמעתי מה הייתה הסיבה לפרידה, סיבה שאני הייתי יכולה להכיל, להכיל אותך. במקום זה, היום אני נמצאת חצי עולם ממך, רחוק ממך, מנסה להתמודד עם שיברון הלב. אם היית בוחר בי במקומה, יכול להיות שעדיין הייתי בארץ היום. אם היית בוחר בי במקומה, אף אחד מאיתנו לא היה היום לבד. אם רק היית בוחר בי במקומה, הייתי שלך היום, לעד ולתמיד. אבל בסוף, במציאות כמו שרק המציאות יכולה להיות, בחרת בה, השארת אותי עם לב שבור בצד ושנה וחצי לאחר מכן, מצאת את עצמך עם לב שבור, לבד ובצד. כל הרצון שלי היום הוא-לתפוס את אותו לב, בשתי ידיים ולהרכיב אותו בעדינות עדינות, להדביק אותו עם אלפי מדבקות קטנות עם השם שלי ולהוסיף לו חלקים מהלב השבור שלי. ובכך, משני רכיבים שבורים להרכיב- רכיב שלם ואחוד, אוהב ומקבל, שיוכל הלילה לישון בשקט, בראש שקט.