סופרת כבשים

"אני לא מאמין עלייך."
"מה?"
"את שותה?" הוא שואל ומזעיף פנים.
"כן." עניתי, התשובה הכנה והיחידה שהצלחתי להוציא בלי להיחנק מהדמעות. זו לא אשמתי, אני יודעת. הוא, יודע?
הוא מתקרב אליי. הוא הודף אותי, מהחזה. אני יכולה להרגיש את המעקה של המדרגות נצמד לגב שלי. אני יכולה להרגיש אותו מאיים לנקב לי את הריאות.
אני מרגישה את הדמעות יוצאות החוצה ולחץ לא נורמאלי בחזה.
לפני שאני בכלל יודעת, אני מפרפרת את דרכי למדרגות קומה מתחת. אני נופלת, הגוף שלי מתנגש באבנים. אני יכולה להרגיש נוזל נספג לי בבגדים.
הוא זורק את הבגדים שלי, עליי, אחד אחד.
הוא נעלם מהמסדרון קומה אחת למעלה בטריקת דלת.
הראייה שלי נהיית מטושטשת, הכל נהיה שחור.
אני מרגישה את הקור חודר לי מתחת לעור. אני משקשקת. ידעתי שזה יקרה. למה עניתי לך?!
אני עוצרת את הנשימה וסופרת כבשים בראש שלי. אחת,שתיים,שלוש…