סוף הדרך–פרק 5

חודשים חלפו, שנת 1992 הגיעה ושום דבר לא השתנה.
לאורך כל הזמן הזה, חסר לי את האומץ להתוודות בפני נטלי שרציתי להיפרד ממנה. מה שהתחיל כמו משחק, הפך עם הזמן לפחד אמיתי.
פחדתי מסילביה. כן, פחדתי פחד מוות שהיא תגלה על בגידתי.
גם כן פחדתי מנטלי. פחדתי מתגובתה כשאבשר לה על פרידתנו. פחדתי שהיא תנקום בי ותלשין עלינו לסילביה.
אף פעם לא הצלחתי להתגבר על הפחדים האלה. בחרתי לא לבחור, להמשיך לשקר לכולם.
אני לא בטוח, אך אני נוטה לחשוב שנטלי הרגישה שמשהו נשבר בינינו. אבל המשיכה והתשוקה המינית עדיין היו קיימות בעוצמה חזקה.
בסוף אפריל ,אחרי לילה של טירוף ואהבה בלתי פוסקת, היא שאלה אותי ישירות.
– אתה רוצה להפסיק?
נבהלתי, אולי היא ניסתה ללכוד אותי. שיקרתי לה מיד.
– לא מה פתאום! למה?
היא חייכה, ואמרה לי בקול עצוב מאוד.
– אני לא יודעת! כבר שנתיים שאנחנו לא מתעלסים, רק מזדיינים.
אני אוהבת אותך, אבל אתה לא אוהב אותי. אתה אוהב את הנסיכה שלך, סילביה!
היא צדקה, לא עניתי כלום. מה יכולתי להגיד. נותרנו בדומיה דקות ארוכות. לבסוף העזתי ללחוש לה בקול מודאג:
– את רוצה להפסיק?
נטלי ליטפה את הלחי שלי בעדינות וענתה:
– לא, בכלל לא! נתראה בערב שבת הבאה, בסדר?
הסכמתי.
לא ידענו אז שהשבת הזו תהיה גורלית עבורנו.
כבר סיפרתי לכם איך נהגתי לשקר לסילביה ולהוריי כדי לבלות זמן עם נטלי. כמעט בכל יום שישי בערב אמרתי לסילביה שאני עם הוריי, ולהוריי אמרתי שאני עם סילביה. למעשה, הייתי עם נטלי.
השקר הזה עבד במשך שנתיים בלי בעיות.
אבל לרוע המזל, הפעם הזאת, מקרה בלתי צפוי קרה.
כן, הגורל או מישהו אחר, איני יודע, החליט להכות בי.
אחרי חצות באותו לילה אבא שלי הרגיש רע מאוד והתלונן על כאבים בחזהו ובזרועו השמאלית.
אמי הזמינה אמבולנס שלקח אותו לחדר המיון.
החשד להתקף לב היה ברור.
בבית חולים, אמי נכנסה לפאניקה והתקשרה לכל המשפחה.
סילביה ואמא שלי מעולם לא דיברו אחת עם השניה.
אבל בגלל הנסיבות, היה חשוב להודיע לי דחוף על האירוע. בשתיים לפנות בוקר צלצל הטלפון בדירתה של סילביה. סילביה ענתה בקול רדום שאינני כאן והוסיפה:
– סליחה, אני לא מבינה, פיליפ לא היה איתכם?
למרות חרדתה, אמא שלי ניחשה שמשהו לא-לגמרי בסדר וענתה בשקר מאולתר.
– בוודאי, אבל הוא עזב לפני שעה קלה, הוא בדרך.
כשהוא יגיע, תבקשי ממנו שיבוא מיד לבית חולים "סן יוסף", תודה רבה לך. והיא ניתקה מהר.
צר לי להודות שבאותו זמן נטלי ואני היינו עסוקים מאוד ולא מודעים לכל מה שהתרחש.