סוף הדרך–פרק 10 /סוף

המונית עצרה.
שילמתי לנהג ועליתי לדירה המפוארת של סילביה.
הכנסתי את המפתח למנעול וסובבתי אותו, הדלת נפתחה.
נכנסתי פנימה, הכל היה שקט ומסודר.
התאכזבתי קצת.
כבר במטוס דמיינתי איך סילביה תחכה לי, כמו בסרטים, בשדה התעופה.
זה לא קרה.
עכשיו, הייתי בדירתה והיא איננה.
לפתע הבחנתי במעטפה לבנה ללא בול שנחה מונחת על הפסנתר עם השם "פיליפ" כתוב עליה בכתב-ידה של סילביה.
בידיים רועדות הוצאתי את המכתב וקראתי אותו:
נטלי התקשרה וסיפרה לי הכל.
במשך שנתיים שיקרת לי, בגדת בי בלי הרף.
לך לעזאזל, אני שונאת אותך!
סילביה

הרגשתי כמו ברעידת אדמה, כמעט התעלפתי.
כנקמה, נטלי הלשינה עלינו.
קימטתי את הנייר וזרקתי אותו על השטיח.
התיישבתי על הספה כדי להירגע ולחשוב על המצב הבלתי נסבל. לא ידעתי מה לעשות. איפה סילביה עכשיו?
איך אוכל להשיג אותה, להסביר לה, להגיד לה שאני אוהב אותה.
פתאום הבנתי שהיא כבר לא בפריז, שהיא ברחה להוריה בדרום צרפת, בריביירה הצרפתית.
מיד חייגתי אליהם.
אמא שלה ענתה לי בזעם רב:
– כן! היא כאן.
היא לא רוצה לדבר אתך. עזוב אותנו!
וניתקה מיד לאחר מכן.
הייתי חייב לראותה.
הזמנתי מונית, מיהרתי לקחת חזרה את המכונית שלי בחניון של הוריי ונסעתי דרומה.
נהגתי ברצף במשך שמונה שעות, עצרתי רק לכמה דקות ספורות כדי לתדלק ולשתות קפה. הגעתי לפני חצות.
בשעה מאוחרת שכזאת לא הייתה אף נפש חיה ברחובותיה של העיירה הציורית הקטנה בה שכן ביתם היוקרתי של הוריה של סילביה.
הכרתי היטב את האזור, כי סילביה ואני באנו לשם פעמים רבות על מנת ליהנות מהחוף, מהנוף המרשים וממזג האוויר הנפלא.
ניגשתי לשער הווילה המפוארת וצלצלתי בפעמון. כלב השמירה נבח כמה פעמים.
ניסיתי שוב ושוב.
סוף, סוף, לבוש בחלוק, אבא של סילביה הגיע.
– פיליפ מה אתה עושה כאן, מה אתה רוצה?
התחננתי בפניו:
– סליחה, אבל תן לי רק לדבר איתה, דקה אחת!
– אני מצטער, היא ישנה, בכל מקרה אני בספק שהיא תסכים לדבר איתך שוב. פגעת בה בצורה לא נורמלית. זה לא הספיק לך כבר לפני שתים-עשרה שנה.
עזוב אותנו! הוא הסתובב וחזר לבית.
הזכר לפרידה הקודמת שלנו בישראל גרם לי לכאב אדיר.
אבא של סילביה צדק, פעם אחת כבר הרסתי את חייה.
איזו מפלצת אני!
הורדתי את ראשי ונשארתי המום, בדמעות,
,הרוס, במשך דקות ארוכות.
חזרתי למכונית ובגלל העייפות כשעצמתי את עיניי, מבלי להרגיש, נרדמתי.
כשפקחתי את עיניי, השמש זרחה ואור היום מילא את כל הרחוב.
הסתכלתי על שעוני וראיתי שהשעה כבר שש בבוקר.
יום אביב יפה וצלול בדרום צרפת.
ניגשתי לטלפון ציבורי והתקשרתי להוריי. כרגיל, המצאתי סיפור שאני נמצא בנסיעת עבודה לכמה ימים ושאין סיבה לדאגה.
לאחר מכן, התקשרתי לנטלי. כעסתי עליה מאוד, צעקתי:
– למה, למה עשית את זה, הרסת לי את החיים
אבל היא השיבה בקור רוח:
– כי אני שונאת אותך! וניתקה.
חזרתי לוילה, הייתי צריך לדבר עם סילביה. חיכיתי מול הגדר, בידיעה שסילביה נהגה לצאת בבקרים לריצה עם הכלב המשפחתי.
ואכן לא טעיתי, פתאום ראיתי אותה בבגדי ספורט, יוצאת מהבית עם הכלב.
רצתי אליה, כולי לחוץ.
כשראתה אותי היא התרגזה וצעקה:
– מה אתה רוצה ממני?
עזוב אותי! שקרן
עניתי בקול מתחנן :
– תני לי רק להסביר לך כמה אני מצטער, כמה אני מתחרט, כמה אני אוהב אותך.

היא נתנה בי מבט עצוב וענתה בנימה מזלזלת:
– ראיתי איך אתה אוהב אותי.
למה, למה עשית לי את זה?
אני לא מבינה אותך. אני לא מספיקה לך? כולם מחזרים אחריי.
כולם חולמים עליי. מה לא בסדר איתך? קיבלת אותי על מגש כסף.
ואתה בוגד בי. אתה הופך אותי לאישה נבגדת.
תתבייש לך!
היא רתחה מזעם, הבנתי שפגעתי בה לנצח.
ניסיתי להתגונן:
– את צודקת במאה אחוז, סליחה, זה אני, אני שלא מסוגל להתמודד עם הרמה שלך.
אני אף פעם לא אהיה מספיק טוב בשבילך.
אני מפחד ממך, מפחד לאכזב אותך.
את כל כך מושלמת, כל כך יפה, כל כך הרבה יותר חזקה ממני, כל כך מאתגרת.
לא מגיע לי מישהי כמוך.
– אז אם אני מבינה אותך נכון, אני אשמה בזה שבגדת בי.
– לא, כמובן שלא, אני אשם, אני אחראי.
אני רק רוצה שתביני, שתסלחי לי.
– פיליפ זה בלתי אפשרי, אני לעולם לא אסלח לך, הכל נגמר בינינו.
חזור לנטלי, חזור לעולם שאליו אתה שייך. בשבילי אתה מת.

היא הסתובבה כדי להסתיר את דמעותיה והתחילה לרוץ. לא רצתי אחריה.
בשביל מה?
היא צדקה לחלוטין. כל מילה בסלע. חזרתי לפריז.
אבל אל תחשבו שוויתרתי עליה בקלי קלות.
לא הרמתי ידיים, בלי הרף, ניסיתי וניסיתי ליצור קשר איתה ולתקן את המצב.
היא עזבה את פריז ועברה לגור עם הוריה.
אין סוף פעמים התקשרתי אליה, שלחתי לה מכתבים רבים.
שוב ושוב ירדתי דרומה על מנת לפגוש אותה, לראות אותה, להתבונן בה מרחוק.
אך שום דבר לא עזר. כמה חודשים חלפו והיא לא החזירה לי טלפונים.
המכתבים שלי נותרו ללא מענה.
היא סירבה בתוקף לראותי. לא נפגשנו עוד.
חלפה שנה שלמה ויום אחד שמעתי מאביה שיש לה חבר.
כל חלומותיי התנפצו ולא היה לי למה לצפות יותר.
לבסוף הבנתי שהיא אבדה לי לנצח.
הבנתי שאיבדתי את סילביה, את אהבת חיי, את הבחורה שפגשתי בגיל עשרים וחמש, ביום שבת חם מאוד, אי שם בתחנת האוטובוס של חוף בת גלים בישראל.
ס ו ף