סגירת מעגל – פרק 3

חיי השתנו בצורה דרסטית.
במחלקת מחקר ופיתוח עשרות אנשים עבדו תחת פיקוחי. כמנהל בכיר הייתי צריך מדי יום לפתור בעיות מורכבות, להשתתף בפגישות רבות ולקבל החלטות חיוניות לעתיד החברה. התמקדתי בעבודה מהבוקר עד הערב. הלחץ היה אדיר אבל השכר היה בהתאם, עם אופציות וכל מיני הטבות. אחרי שישה חודשים עברתי לדירה רחבה ומפוארת באזור מגורים יוקרתי בפאלו אלטו.
בעבודה, הסתדרתי מצוין עם שני מייסדי החברה, ריצ'רד (הסטודנט שלי לשעבר) ועם שותפו הנרי. חלוקת העבודה הייתה ברורה בינינו. ריצ'רד כמנכ"ל הרשמי של החברה היה אחראי על היחסים עם הבנקאים והמשקיעים. הוא גם ניהל את מחלקת משאבי האנוש. הנרי ניהל את מחלקת פיתוח החומרה ואת מחלקת הייצור. אני, הייתי מנהל מחלקת פיתוח תוכנה. אחרי שמכרנו את המחשב הראשון שלנו, שלושתנו הסכמנו על כך שהיינו זקוקים לאדם עם רקע לא טכני, כדי לנהל את מחלקת המכירות והשיווק. לכן שכרנו את רוברט, גבר בן 50 בעל ניסיון רב בעולם המסחר, שעזב את "יבמ" כדי להצטרף אלינו.
בעיני, בעמק הסיליקון, החיים מחוץ לעבודה היו משעממים. איכשהו, כולנו היינו מהגרים שעזבו את משפחתם והגיעו לשם בגלל העבודה. בעצם מעט מאוד אמריקאים היו ילידי קליפורניה, רובם גדלו בחוף המזרחי או באמצע המערב של ארה"ב. לכן החברה שאתה עובד בה הופכת למשפחה שלך. היא מספקת לך את כל מה שאתה צריך: לא רק כסף אלא גם פעילויות חברתיות, גופניות, בילויים, יחסי אנוש, וכו'. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהחיים הפרטיים והמקצועיים התערבבו כל הזמן. בגלל הלחץ החברתי, נאלצתי פעמים רבות להשתתף באירועים האלה. לדוגמה בקיץ, בסופי שבוע, כמה עובדים של החברה נהגו לנסוע עם ערימות בשר וחביות בירה כדי לעשות מנגל על החוף. ללא קשר לתפקידנו או למעמדנו בחברה, כולנו הוזמנו תמיד לחגוג איתם. כמעט כל חודש ,אורגנו מסיבות כדי לחזק את תחושת המשפחה אצל עובדי החברה. כמה פעמים במשך המסיבות האלה ,ריצ'רד ואני קיבלנו החלטות חשובות מאוד, עם כוס בירה ביד ומוזיקה ברקע. כמה פעמים רוברט ואני דנו על ענייני עבודה במהלך פרסומות כאשר הוא הזמין אותי לביתו לשתות בירה ולצפות בכדורגל אמריקאי. (מעולם לא הבנתי את החוקים של הספורט המשעמם הזה). אלה היו כללי המשחק בעמק, ומי שסירב לשחק לפי הכללים האלה לא שרד.
התגעגעתי להוריי, לאחים שלי, לחבריי מימי הנעורים. החיים בעמק היו נוחים, אך פרובינציאליים. היה חסר לי הריגוש שיש בעיר גדולה כמו פריז. חוץ מהעבודה, הכל נראה לי שטחי, חסר עומק. להתעשר הייתה המטרה היחידה של כולם. לא הרגשתי את הצורך להתחבר עם היהודים המקומיים. פעם אחת, בערב שבת, חיפשתי בדפי זהב כתובת של מרכז יהודי, ונסעתי לשם. כשהגעתי הבנתי שהם שייכים לזרם של היהדות הרפורמית. הרגשתי זר בארץ זרה, הכל היה שונה, האווירה, נוסח התפילות, המנגינות, הפיוטים. לא נשארתי וחזרתי הביתה.