סגירת מעגל – פרק 1

פּרוֹלוֹג.
הגיבור, פיליפ, יהודי מצרפת, עלה ארצה בקיץ 1979. הוא עושה את הדוקטורט שלו במתמטיקה בטכניון. ביולי-80 הוא פוגש ומתאהב בסילביה, נערה צרפתייה נוצרייה יפהפייה. אבל בסוף השנה, למרות אהבתו העמוקה לה, בגלל הלחץ של משפחתו, הוא מסרב להתחתן איתה. הם נפרדים וסילביה חוזרת לצרפת כאשר פיליפ נשאר בארץ. ביוני-81 הוא עוזב את ישראל ועובר לקליפורניה באוניברסיטת סטנפורד. על כל האירועים האלה אפשר לקרוא בסיפור הקודם "סתם סיפור אהבה".
=============================
כמה שנים חלפו. בסוף 1988, עזבתי את ארה"ב וחזרתי לצרפת. אולי אתם תוהים למה לא חזרתי לארץ. הסברתי לכולם כי התגעגעתי למשפחתי, לחיים בפריז, לשפה ולתרבות הצרפתית. אבל למען האמת ההחלטה הזו נבעה מסיבות הרבה פחות אציליות. הבחור האידיאליסטי והנאיבי מלא התקווה שעלה לארץ הוחלף באדם אחר: שאפתן, מנוסה, סמנכ"ל בחברת מחשבים. התבגרתי, הפסקתי לחיות בסרט החלטתי שאני רוצה להרוויח הרבה כסף ולהתעשר. נקודת המבט שלי על החיים, על נשים, השתנתה לחלוטין. אני מצטער לנפץ לכם את האשליה אבל העולם אינו מלא באהבה, בחסד וברחמים. אך השינוי הזה לא קרה פתאום, התהליך ארך זמן ודרש מאמץ. הנה הסיפור.
בשנים הראשונות בארצות הברית, ניסיתי להבין מה קרה לי בישראל. אני לא מתכוון רק לסיפור האהבה העצוב שלי עם סילביה אלא גם לעובדה שלא השתלבתי בחברה הישראלית. מול המציאות הקשה של הארץ המובטחת, החלום הציוני של נעוריי התנפץ. האובדן של סילביה וכישלון הקליטה גרמו לי לתסכול ולאכזבה. כעסתי על עצמי, על משפחתי, על היהדות, על הישראלים, על העולם כולו. מלבד בת דודי רבקה, שמתי לב שאף אחד לא התחרט על כך שעזבתי את הארץ. חודשים ספורים אחרי שהגעתי לסטנפורד, הפרופסור שלי יצא לפנסיה ולא שמעתי ממנו עוד. עם הזמן, ניתקתי כל קשר שהיה לי עם הטכניון, עם השפה העברית, עם ישראל. זה לא אומר שישראל וסילביה נעלמו מחיי, ממחשבותיי. צלקות הזיכרון לא הגלידו ונותרו פתוחות ומדממות זמן רב.
התכתבתי עם רבקה מדי פעם. לדוגמה, היא סיפרה לי איך היא בכתה כשהיא קיבלה את התעודה שלי, במקומי, בטקס הרשמי של הענקת תארי דוקטור בטכניון. זה היה יום שמח לעמיתיי ולמשפחתם, אבל יום עצוב לשנינו בגלל היעדרי. צר לי להודות שלא עמדתי בהבטחתי לרבקה. במשך כל השנים האלו אף פעם לא ביקרתי אותה. לא יכולתי לסבול לראות שוב את המקומות שבהם התאהבנו וחיינו באושר, סילביה ואני. פעם בשנה, נאלצתי לנסוע לשבוע לפריז וגם אז נמנעתי בכל כוחי מהתקרבות אל ורסאי. האמת היא שהייתי חוזר כדי לרצות את הוריי ולשמור על המסורת המשפחתית של צום ביום כיפור ביחד. זה הכל.