נראה אותך

כמה סבל הוא גרם לי, הילד הזה.
הוא הלך איתה לאן שמשכה, ואני סלחתי.
סלחתי כאשר נשארתי חברה שלה,
סלחתי כאשר לא הראיתי קנאה כאשר דיבר עליה כעל מושא אהבתו,
כעל הנפש המושלמת בגוף המושלם, כאשר כולנו ידענו שזה לא היה נכון.
והאם מחר אצטרך לראות אותו שוב?
לחשוק שוב בגופו, בקרבתו, בביטחון שהוא משרה בי כאשר הוא לידי?
לעולם לא אסלח לו על הדרך בה שיחק ברגשותי,
נתתי לו את מה שרצה, את הודאתי באהבה ואז שבר קטן בליבי.
חבל לי שהאנשים שהכי פוגעים נמצאים כל הזמן בקרבתי.
מחזקת אותי העובדה שמקרים כאלה של אכזבה מחשלים אותי,
היום אני יודעת לומר כן או לא ברגע המתאים,
להראות מחשבה ושיקול דעת.
סובלנות ובגרות.
אני מבטיחה לעצמי עכשיו שעל כאלה טעויות לעולם לא אחזור
אבל לעולם אתגעגע למגע ידו המוכר ולהבעת פניו הנרגשת כאשר ראה אותי.
אני יודעת שלא אוכל לעמוד בהבטחה שלי,
אבל אני גם יודעת שלא תמיד מה שיודעים זה מה שנכון.
בואי נראה אותך.