נקיפות של מצפון

הקדמה:
החדר היה שומם וריק. הקור חדר לכל פינה. מעטה דק של ערפל אפף אותו וכלא את שניהם בדרך ללא מוצא.
הוא רכן מעליה, הושיט את ידו ונגע בה. הרצפה עליהם ישבו הייתה קפואה, אבל הקור כלל לא הטריד אותו. הדם על מפרקי ידיה נקרש ממזמן, והוא סירב לקבל את כל שהתרחש ביממה האחרונה. היא אכזבה אותו, ונמצצה ממנו כל טיפה של רצון או תקווה לכפר על מעשיו.
הם היו לבדם בעולם, שתי נשמות תאומות שנאלצו לשלם את המחיר.
הוא אהב אותה בכל מאודו, אך עשה את הדבר שלא ציפה לעשותו אף פעם. הוא לקח נשימה עמוקה, נעץ את הסכין בליבה ונשאר רכון מעליה עד שלא נותרה בה עוד נפש חיה.

פרק 1- זה לא מה שציפיתי לו.
המסדרון סגר עליי ולא יכולתי להתקדם. רצתי קדימה אך בכל מקום ראיתי אותו, אימתני ומאיים. הוא הביט עליי מבעד למשקפיו, ולא הרפה אף לא לרגע.
הוא כמעט עשה זאת, אבל הפעם הזו הייתה שונה. הצלחתי להימלט מהבית לפני שיעשה זאת שוב. החלטתי להשאיר הכל מאחור. את אמי אשר נעדרה כשהייתי זקוקה לה יותר מכל.
שלא האמינה לי כשניסיתי לשכנע אותה, שהגבר שאתו בחרה לחיות את שארית חייה, הרס לי את החיים. היא לא הבחינה בצרחות שלי בכל לילה, שיפסיק לעשות בי את המעשים המגונים הללו. היא לא באמת הייתה עיוורת.
בכל לילה ולילה לאחר שהוא היה עוזב, התקרבתי לחדר השינה שלה ושמעתי את בכייה המר.
לא הבנתי למה היא בכתה. הרי הוא עשה בי מעשים מגונים, ולא בה.
אני מניחה שזה נבע מהפחד העמוק שלה לא להיות נחשקת בעיני גבר אחר.
היא ידעה שהוא לא אתה בלב שלם, שבכל לילה ולילה הוא בוגד בה עם נשים אחרות.
אבל היא סירבה להאמין, וחשבה שנוכחתי בבית היא זו שתשמור על יחסיהם.
היא ידעה שהוא מאוהב בי וחושק בי, וגם לא ניסתה להסתיר את רגשותיה כלפי.
בכל רגע שהיא יכלה היא הוציאה את התסכול והאכזבה מהאהבה שנידונה לכישלון עליי.
היא הייתה מכה אותי בכל ערב, בטענה שאני משדלת אותו לרצות אותי.
היא הרסה כל דבר טוב שהיה בחיים שלי, ומיררה את חיי עד שלא יכולתי לשאת עוד את עולם.
במשך שנים נאלצתי להתמודד עם הצקות של חבריי לספסל הלימודים, שנטשו אותי ברגע שנודע להם המצב בבית. הם לא היססו אפילו שנייה, כשמחקו אותי מחייהם ורמסו את חיי החברה שלי בהדרגה.

ליל יום שישי לפני חודשיים היה היום שבו הכל התהפך על עתו.
כמו בכל ליל שישי בחצות הוא חזר מבילוי עם חבריו, שתוי ועצבני. אבל הפעם הזו הייתה שונה מן האחרות. במקום להרביץ לי או לקלל אותי כפי שהוא נהג לעשות, הוא הושיט את ידו ונגע לי בחזה. בהתחלה לא יכולתי לזוז, וההלם שיתק אותי אך בסופו של דבר הצלחתי להגיב.
"מספיק", צעקתי לו וחיכיתי לתגובה שלו.
"תסתמי את הפה, אם אימא שלך תשמע על זה יהיה הסוף שלך", הוא ענה באגרסיביות והמשיך להפשיט אותי.
לפני שהבחנתי בכך שנינו היינו עירומים. הוא עזב לרגע את החדר, ובאותו הרגע ניסיתי להתחמק אולם זה היה לשווא.
כל הדלתות היו נעולות, והבנתי שאם אני רוצה לשרוד את הלילה הזה עליי להיות חזקה.
כשהוא חזר הוא החזיק בידו משקה, ומיד חשדתי שהוא הכניס לתוכו סם אונס.
ניסיתי להיאבק, אך כל מאבקיי היו חסרי פואנטה. הוא הכריח אותי לשתות את המשקה, ובתגובה ניסיתי להדוף אותו מעליי.
הוא היה הרבה יותר חזק ממני מבחינה פיזית. כתגובה הוא סתר לי כמה פעמים, נפלתי ונחבלתי בראש.
הכוס שהחזקתי ברצפה התנפצה למאות רסיסים, ופצעה אותי.
אולם הדבר הזה לא הפריע לעשות בי כיאות לו. הוא התייחס אליי כאל חפץ, וכאשר השלים את המלאכה הוא נטש אותי ואת אמי.
אני בטוחה בכך שאמי, אשר שהתה בחדר ליד ידעה על כל מה שהתרחש באותו הלילה.
היא ידעה שלא שידלתי אותו לרצות אותי, ושאף פעם לא אעשה דבר שיפגע בה.
אך, זאת הייתה סיבה מספיק מוצדקת עבורה לגרש אותי אל הרחוב.
היא שנאה אותי מכל מאודה, חשה לא רצויה וקנאה בי קנאה סופנית.
היא לא האמינה שביתה האהובה, זוכה לכל האהבה הזאת ממנו, והוא אף לא הסב לה קומץ של תשומת לב. זאת הייתה עוד סיבה עבורה להפטר ממני.
כבר מימי הילדות, המשפחה שמה לב שקורים דברים מחשידים אצלנו בבית. הם ניסו להרחיק אותי מן הבית עד שיתברר אחרת. אבל אמי דאגה לנתק איתם כל קשר.
ככל הנראה גם להם לא היה מספיק אכפת ממני או ממה שקורה אצלנו. אם כן היה אכפת להם, הם היו נלחמים עבורי ומוציאים אותי מן הגיהנום הזה.

זאת הייתה הנקודה בה הבנתי שאם אני לא אלחם, אז אף אחד לא ילחם עבורי. נותרתי לבד בעולם, הלכתי לקראת הלא נודע. נאלצתי להתמודד עם פחדיי העמוקים ביותר, לבד.
הדבר היחיד ששמר על שפיותי הוא העזיבה של בית הוריי.
באותו רגע התקדמתי בצעדים כושלים לעבר תחנת הרכבת, וכל צעד קרב אותי לחיים החדשים שמצופים לי.