נקודת מבט

"אין טעם שאבוא" עניתי לה מהר. הרי, טוב לא יצא מכך. הבעיה שהיא עתידה לספר לי רק תייסר את מצפוני או תגרום לי להרגיש חסר אונים. נכון, היה אכזרי להסתכל לה בעיניים כששללתי את בקשתה בכזאת מהירות, בצורה שמסכמת את מערכת היחסים שלנו בחצי השנה האחרונה.

– – –

"אין טעם שאבוא" הוא ענה לי, בכזאת מהירות שהוכיחה שאין שיקום יהיה אפקטיבי בשבילנו, אין שיקום שיחזיר אותנו למה שהיינו בעבר. הוא הבן אדם היחיד שיכל להבין אותי באותו הרגע, הבן אדם היחיד שהיה מודע לבעיה הזאת מתחילתה. היחיד שהיה באמת מצליח לעזור לי. אולי אני צריכה להפסיק לרדוף את עצמי במחשבות שהוא אותו הילד המקסים שהיה פעם?

– – –

הוא הביט בעיניה, שדופניהן היו מלאות בדמעות, והתקשה לצפות במחזה. "אני רוצה" הוא אמר בעודו מכוון את ראשו מטה, והיא מעלה את שלה מעלה, בליווי חיוך קטן של סיפוק. "אבל אני חייב להישאר פה" הוא הרים את ראשו בחזרה, ובעט בעיטה קלה בחברו שהיה לידו, בלי שהיא תשים לב לכך. "אתה רואה אופק? האינטרנט כל הזמן מתנתק לי, ועכשיו עוד פעם" החבר הבין את הרמז והגיב בזריזות. אופק הסב את מלוא תשומת ליבו לפלאפון של ידידו. והיא, היא הרגישה כמו אוויר בשבילו. כשהבינה שתועלת לא תצא ממנו, הפנתה את גבה והלכה. נסיונה להישאר אדישה למצב כשל, ואף על פי שנראתה מבחוץ כהרגלה, הייתה נסערת. העצבות שלטה בליבה, וידעה שהעצב לא ינטוש את מקומו עד שאופק יעזור לה.

"ראית איך היא נראתה? איך העזת לשלוח אותה ככה? בכלל, איך אתה ישן בלילה עם מה שאתה עושה לה?" ידידו של אופק היה נסער, והתקשה להשלים עם מעשיו של אופק. "יש לדנה בעיה נפשית, עד כמה אני יכול לסבול את זה?" אופק התרגז בליבו על ידידו, שמעז לשאול אותו שאלות כאלו בכלל. "בעיה נפשית או לא, אתה היחיד שיכול לעזור לה, תראה איך היא נראית". "היא יכולה ללכת אל החברות שלה, אני בטוח שאחת מהן יכולה לספק לה תמיכה" אופק ענה באדישות כזאת, שפותרת אותו מכל אשמה. "אין לה חברות" החבר הרים את קולו "אתה גרמת לכולן להתרחק ממנה, עם השקרים המפגרים שהמצאת" אמר בעודו קם והולך מהמקום, משאיר את אופק לבדו. לפתע, הזיכרונות הכו בו; הפרידה, השמועות שסיפר, השקרים שהפיץ. כל אלה, היו תחבולות שפגעו בדנה בעקבות הפרידה של השניים, כשאין זה כלל מגיע לה. פתאום חומרת המעשה פקדה אותו – דנה איבדה כמעט את כל חברותיה, ואלו שנשארו לה לא היה באמת לחברותיה. הוא הבין באותו הרגע, שכל מבוקשה של דנה היה לפרוק את עצבה, ופנתה אליו, ככל הנראה, כי חשבה שתוכל להחזיר את אופק שלפני הפרידה, אופק שליווה אותה ותמך בה מגיל אפס. הוא התחיל בריצה לכיוון הבית של דנה, הוא רצה לעזור לה, הוא רצה לכפר על מעשיו, שהבין שהביאו אותה למצב הזה.

אופק דפק בדלת, אבל לא זכה לשום תשובה. "דנה" הוא הוסיף לדפיקות בצעקה, אך שום תגובה לא הגיעה. לאחר כמה דקות פתח את הדלת, ונכנס לבית שפעם היה כמו לביתו. הוא העלה כמה מזכרונותיו, אך חזר במהירות למשימתו – למצוא את דנה. לאחר שקרא לה מפתח הבית, המשיך בדרכו לאט לאט לחדרה, אך גם שם, לא היה איש. הוא עבר בין החדרים, אך הבית היה ריק מאדם. "רק החדר הזה נשאר" הוא לחש לעצמו כשהוא מתקרב לחדר האמבטיה. הוא דפק בדלת, ופתח אותה לאחר כמה שניות. גם פה, נראה היה כי אין אדם, עד שהסיט את ראשו ימינה. זאת הייתה דנה, ללא רוח חיים, תלויה על חבר שקשרה, בידיעה שחייה נהרסו, ע"י יקר ליבה לשעבר, אופק. ההתעללויות הבלתי פוסקות ממנו, ההחרמה שזכתה לשיתוף פעולה משאר הילדים – השאירה אותה חסרת אונים בעולם, ובהמשך הובילה אותה להתאבדותה.

השבעה עברה, ואופק היה למבקר קבוע בחדר החקירות בחדר המשטרה. האצבע המאשימה על רקע התאבדותה הופיעה עליו וסימנה עליו אות קלון; חבריו נטשו אותו, מכריו התרחקו ממנו, בית הספר הוציא אותו ממסגרת לימודית ומשפחתו נודתה. כשבוע לגמר השבעה, בעודו שוכב במיטה, עובר עוד לילה ללא שינה אמר לעצמו: "דנה, אני מצטער".