נקודת מבט – סיפור ראשון שלי

כבר ארבעה חודשים שאלון לא ראה אור יום, לא שתה מים קרים או אכל ארוחה חמה. הכל התחיל עם הבחורה ההיא. מביך, הוא אפילו לא זוכר איך קוראים לה- לפחות הוא חושב שזה כבר לא משנה.

מה שאלון דווקא כן זוכר מאותה פגישה זה את עיניה החומות, ואת פיה שהפיק הגיגים פשוטים, יפים. כבר באותו הרגע החל אלון במלאכה- עיניה החומות ייצרו לו את הפטיש, נועץ מסמרים כמבטה. רגליה הגדולות כסורגים נהדרים (הוא היה משוכנע שלעולם לא ייפתחו). ליבה המצומק היווה לו כמנעול, קטן מספיק היה כדי שאלון יתפלא- איך בדיוק הניעה מכונה כה זעירה גוף כה גדול? בטעות תירץ לעצמו ש "כנראה היא שגורמת למשפטים הפשוטים והחשיבה הבסיסית".

חודשיים אחרי גידור המקום הבחין אלון כי מחצביו מתחילים להיגמר- פטישו כבר לא מכה חזק כמו בעבר, הסורגים החלו נפתחים לזרים, והמנעול גם כן, מתחיל להישחק. אלון נבהל, עטף את ראש פטישו בפלדה חזקה ומבריקה ומיד החל בלי הפסקה לנסות למצוא חומרים אחרים. ליבו הלם בחוזקה, ידיו דעבו מכריית חומרים חדשים, ורק לאחר חודש שלם של עבודה קשה נזכר שצריך גם לחזק את התא. הניח את הפטיש בפינת החדר, והמשיך בעבודה: הסורגים לא העזו להיפתח מרוב תיל, ואת הלב כבר אי אפשר היה לראות מרוב קידוד מסובך.

אחרי חודש של שיפורים וחיזוקים, הסתכל על תאו בגאווה- סורגיו המסובכים, החזקים. מנעולו המתוחכם, מוצפן כמו מפה עתיקה. ובכן, חבל שרק אז הבחין בעטיפת הפלדה המבריקה שבפינת התא. תוכה הריק מזכיר פטיש שאולי הוצב שם פעם.