נער השדות ההוא

היא אהבה אותו, אהבה אותו יותר מאת עצמה, יותר מכל דבר אחר.
והוא אהב אותה, אהב אותה כמו שהיא, עם כל הפגמים, והשטויות, עם כל הדכאונות והאף הגדול שלה.
והם אהבו אהבה אמיתית. ללא תנאים, ללא גבולות, אהבה טהורה וזכה של שני ילדים.
והיא אהבה לדמיין אותם משתטים יחד, והיא אהבה להקדיש לו שירים, והיא אהבה לצאת איתו לשדה…
לאותו השדה ההוא, שהוא גילה לה פעם בלחש, וזה היה המקום הסודי שלהם, המקום שאליו הם ברחו כשהיה קצת קשה, המקום שחיבר בין שניהם כאשר היו רחוקים פיזית או נפשית.
אבל זו היתה אהבה אסורה.
דרך ללא מוצא.
תיבת פנדורה.
לא פעם היא היתה הופכת מתוסכלת ומוציאה את זה עליו. והוא היה שותק, הוא היה מבין, הוא תמיד ידע איך להרגיע אותה, איך להצחיק אותה, איך לגרום לה להרגיש הכי מיוחדת והכי יפה בעולם.
והיא בטח כותבת את זה ובוכה עכשיו. כי היא לא מצליחה לשכוח אותו, כי בכל פעם שהיא בוכה סתם כך היא נזכרת בו ובוכה הרבה יותר.
והיא מנסה לרוץ ולהתרחק מהסיפור הזה כמה שרק אפשר. אבל הוא קשור אליה בשלשלאות של ברזל ולאן שהיא רק תברח הוא ירדוף אותה.
והיא רוצה לומר לו את כל זה, אבל היא יודעת שזה שוב יחזיר אותם לאותו מקום.
היא יודעת שהם מסתובבים במעגלים, שזה רק נראה שהם קרובים יותר אבל המרחק נשאר זהה בכל סיבוב.
ולמרות שעכשיו יש לה מישהו אחר, היא מחבקת אותו וחושבת על נער השדות ההוא.