נעמי שלי

יש לי בת, קוראים לה נעמי. אבל כולם קוראים לה נעמה.
היא בת חמישה חודשים, שחומת עור כמוני וכמו אבא שלה.
עיניים ירוקות כמו של אמא שלי.
היא יפה בצורה שגורמת לי לתהות אם אני אמא שלה.
היא היצור הכי טהור וקטן שידע העולם.
אני אוהבת את אבא של נעמי, הוא לא יודע על אודות נעמי.
הוא דפוק ושיכור ולא דיברתי איתו כבר שנה.
הוא תסבוכת שאני לא רוצה להיכנס אליה.
הוא האהבה הכי גדולה שהייתה לי.
מספר הימים שראיתי אותו מגיע ל16 בכל החיים, כמו הגיל שלי.
בני נוער מפגרים…
אבא של נעמי ואני לא שכבנו אף פעם, רק התנשקנו במשך לילה שלם, הלילה הכי טוב שהיה לי מעולם.
ויתרתי על הסיכוי להגשים את נעמי. חשבתי על עצמי, אני עדיין חושבת.
נעמי שלי היא כל כך קטנה, בלתי נראת. זיכרון קטן מאותו לילה שלא קרה בו כלום.
היא גודלת לי בלב, מסמלת כמה זמן לא ראיתי את עידן. את האהבה הגדולה שיכלה להיות לנו, את המשפחה האמיתית שיכלנו להקים יום אחד.
ואולי יום אחד תהייה לי נעמי, נעמי בזמן הנכון עם הבן אדם הנכון. ואולי כבר לא תהייה שארית של אהבת נעורים כושלת.