נסיעה לילית

היא אהבה את הכביש המהיר בלילה, כל כך ריק ורגוע. העולם פשוט היה שונה לגמרי בשעות האלה. השעות בהם היו קיימים רק האנשים שהיו קצת משוגעים, שחלמו יותר מדי בזמן שעות האור ולא הצליחו לישון בלילה. מוזיקה זמזמה בשקט מהרדיו, אלו היו השעות שבהם היו את השירים הכי טובים. אלה שקצת שנשכחו מהעולם, קצת כמו האנשים שערים עכשיו.
זה היה עולם מרתק, שטמן בתוכו הרבה סודות. היו לחשושים וכוונות רעות באוויר.
היא הרגישה את זה מעקצץ בעיניה אך עד עכשיו היא החזיקה חזק. לא לחשוב, רק לנהוג היא אמרה לעצמה. אך הראש הוא דבר חזק ומהר החלו המחשבות לרוץ ולשגע אותה ועוד יותר חזק מראשה היה ליבה, לפני שידעה או אפילו שמה לב היא הרגישה טיפות מתגלגלות במורד לחייה.
אנשים לא נכנסים סתם ככה באמצע הלילה למכונית ופשוט מחליטים לנסוע ללא מטרה או יעד סופי.
הדבר שהפחיד אותה ביותר קרה, נשבר לה הלב.
היא כעסה על עצמה, על כך שאכפת לה יותר מדי. על כך שליבה בעל רגשות יותר עזות ממה שהיא הייתה רוצה באמת, שהיא לא מסוגלת להפסיק לאהוב. הלוואי היה אכפת לה פחות, הלוואי ולא הייתה מתאהבת מעל הראש, הלוואי ומישהו היה מתאהב בה כמו שהיא התאהבה.
זה כבר היה יותר מדי בשבילה, הדמעות טשטשו את הראייה שלה.
הכל פשוט יצא.
צעקות וצרחות ובכי, בכי מריר וכאוב, על הכל.
נמאס לה, כמה עוד תצליח לשאת את המשחקים המפגרים שהיו בין הראש ללב שלה. הכביש נותר שקט, לא שמע את צעקותיה ולא ענה להם.
היא לחצה על הגז בחוזקה, זורקת את כל הזהירות שהיה לה עד עכשיו בחיים מהחלון של המכונית. היא עשתה טעות, איבדה ריכוז רק לשנייה וסטתה קצת יותר מדי ימינה. רכב צפר והחזיר אותה מהר מאוד למציאות לפני שיוכל לקרות אסון עוד יותר גדול.
״מה את עושה?״ הקול הגיע ממושב הנוסע לצידה. כשעיניה עדיין מבוהלים מהסטייה הקלה ונעולים על הכביש היא שאלה לזהותו של חברה החדש לנסיעה.
התשובה לא הייתה בהירה במיוחד ולא מספקת בשום אופן.
״אני סתם עוד זר שער בלילה, כמוך.״
״השאלה היא איך נכנסת לרכב שלי בזמן שהייתי על כביש מהיר ב-45 הדקות האחרונות.״
״זו השאלה שהכי בוערת לך?״
״בוא נתחיל מ-איך קוראים לך?״
״מוזמנת לקרוא לי עזרא.״
״נעים להכיר עזרא, במה אוכל לעזור לך?״
״רק קפצתי לדבר, היית נראית קצת בודדה.״
היא הפנימה את מילותיו ולא הגיבה. הוא צדק, זה גם מה שגרם לה לאבד את העשתונות שלה לאט לאט. אך זה עדיין לא הסביר את נוכוחותו של זר מוחלט במושב לידה.
״לאן את נוסעת?״
״לא יודעת.״
השתיקה ביניהם חזרה. לא הייתה לה כל כוונה ליזום שיחה, לא שהיא ידעה על מה בדיוק. מלכתחילה הנסיעה הזאת נועדה לזמן לבד, לפרוק, להתחבט ולהבין איפה טעתה.
״גם לי שברו את הלב פעם, לא רק לך.״
הוא אמר את המשפט בצורה כל כך שקטה שבקושי הצליחה לשמוע. וכמה עצב היה בקולו, היה ניתן להרגיש את הכאב ולרגע ליבה נצבט. היה חוכמה בקולו, זה היה כאילו דיבר איתה אדם בן אלף שנה עם קול של גבר בשנות ה-30-20 לחייו. שילוב של כל הגורמים האלה העירו ניצוץ של עניין אצל הנהגת.
״מי?״ שאלה בעדינות ובסקרנות.
הוא הוציא אנחה כבדה והחל לגולל בפניה את סיפורו.
הוא סיפר שבפעם הראשונה זה היה אחיו.
הם היו קרובים מיום הולדתם ולא היה ניתן להפריד אותם גם במצבים הכי קשים. תמיד עמדו זה לצד זה, שמרו על הגב אחד של השני. זה היה הם נגד העולם. אך הם היו צעירים והזמן הוא חזק יותר מהכל ומסוגל לשנות הכל.
הם גדלו בסופו של דבר לכיוונים שונים אך היה קשר אוהב ביניהם, של אחים, כזה שלא ניתן לשבור. לפחות זה מה שעזרא חשב.
ואז אביהם חלה.
ואחיו פשוט נטש אותו בעת צרה. כשהיה צריך אותו יותר מכל אחד אחר בעולם, שיעברו ביחד עם אביהם את המחלה שפקדה אותו, הוא קם והלך.
עד היום הוא לא קיבל הסבר ממנו ולא ראה אותו יותר.
נשמת אביו עזבה את העולם זמן קצר לאחר שבנו עזב.
היא לא ידעה מה להגיב, בעיקר רצתה לנחם אותו. להפנות אליו מבט מלא בחמלה לולא הייתה צריכה להתרכז על הכביש. לחבק אותו, לולא הייתה בכלל מכירה אותו. היא התלבטה אם להגיד משהו, אך לא הייתה בטוחה אם משהו שתגיד יעזור בכלל. אבל לפני שהספיקה להוציא מילה המשיך הלאה בסיפוריות שלו.
בפעם השנייה זאת הייתה אישה.
לאחר שאביו נפתר היה אבוד, ולאחר ימים רבים של ישיבה בבית וטביעה לתוך דיכאון היא הופיעה בפתח הדלת.
ומאז שאחיו עזב הוא ראה אור בפעם הראשונה.
על פניה היה חיוך באופן תמידי שכל פעם התאים בדיוק למצב בו הייתה. בפעם הראשונה שהגיעה, כשהיה באבל, חיוכה היה עדין ומנחם. כאילו שניסתה להגיד לו שהיא פה, לא משנה מה היא חזקה מספיק כדי שיישען עליה.
היא הפכה להיות הירח שלו בלילה חשוך ללא כוכבים, מאירה בזמנים הכי קשים בהם כולם שכחו ממנו.
היא הפכה להיות השמש, מחממת את ליבו הכאוב, מחבקת ומשמחת.
לפני שהיא הגיע עולמו היה בשחור ולבן אך מהרגע שהגיעה חזרו הצבעים לחייו.
הזמן עושה את שלו ומרפא את הרוב בסופו של דבר. היא הפכה להיות החברה הכי טובה שלו בעולם בו איבד את כל מי שהיה יקר לליבו. היא גרמה לו לשכוח מכל הרע שקרה לו. נישקה בעדינות את הצלקות הבלתי נראות ועטפה אותו בזרועותיה.
הוא היה האיש המאושר בתבל, שיכור מאהבה ועם הרגשה שהמזל חייך גם לו לפעמים.
אך לכל דבר טוב יש סוף ולמוות יש נטייה לקחת דברים טובים מהר מדי.
בסופו של דבר היא הייתה כמו כוכב. מאירה בעוצמה חזקה אך בתוך תוכו של כוכב משתוללת לה סערה גדולה ועוצמתית.
העולם היה מקום אכזרי מדי בשבילה והדבר נהיה כבר בלתי נסבל עבורה. אז היא קפצה.
היא קפצה מצוק אל תוך גלי הים הרוקדים.
היא קפצה מאותו צוק שבו לפני שלושה ימים לקח אותה אליה וכרע בפניה ברך ושאל אם היא תסכים להיות כל עולמו.
הים לקח אותה ולא החזיר אותה יותר מעולם.
הוא כעס על עצמו.
כיצד לא ראה? איך לא שם לב? איך הוא לא מנע ממנה לקפוץ? האם היא אהבה אותו בכלל? האם היה רע אליה?
השאלות לא הפסיקו להתרוצץ בראשו ולא הניחו לו לישון בלילות. גם הסיוטים לא הועילו לשנתו. הוא היה רואה אותה בחלומותיו ותמיד היא הייתה מאשימה אותה, שואלת למה הוא לא הציל אותה.
הפעם השלישית הייתה הכי קשה.
הוא החליט לחפש את עצמו במהלך נדידה בין מדינות. הוא ראה עולם גדול, עולם מורכב. היה בו הרבה רע אך גם הרבה טוב. עוני, רעב, שמחה, צניעות ועוד דברים רבים שהוא ראה בעיניים בפעם הראשונה.
מלחמה.
הוא ראה כיצד החלשים והעניים נלחמו למען צדק ושוויון. בשביל הזכות לחיות בחופש, בשביל עתיד טוב יותר.
לא משנה כמה הוא ניסה להתעלם ולא להתערב הוא לא הצליח. הצורך לעזור ולהילחם לצד האנשים האלה בער בו, לא משנה כמה ינסה להתכחש לאש בתוכו.
הוא הרים כלי נשק, נלחם לצד זרים שבעיניהם יש ניצוץ של תקווה. זרים שבמהרה הפכו לאחים, שקיבלו אותו כאחד משלהם לתוך משפחתם.
הוא נלחם, עמוק מבפנים ידע שגם נלחם כדי לשכוח מכל מה שהיה בעבר. הוא היה האיש שהגיע משום מקום, הנווד הבודד. בתוך זמן קצר החלו השמועות לרוץ על הנווד. אמרו שהוא נלחם במדינות רחוקות, שהוא גיבור שנשלח על ידי האלים הקדושים כדי להילחם למענם.
כשנכנס לחדר תמיד השתתקו מיד, בכל מקום שהלך ליוו אותו מבטים תוהים ומעריצים. אנשים נפלו לרגליו כשהגיע לכפרם והתייחסו אליו כמו אל.
אך כל מה שהוא רצה זה להילחם בלי לחשוב, זאת הייתה ההתמכרות שלו, ההסחה שלו.
באחד מהימים הגיע לכפר שנשרף כליל. הוא היה שם כבר בעבר, ונזכר בעצב באנשים הלבביים של הכפר שקיבלו אותו בידיים פתוחות. לא היה נראה כי מישהו שרד.
הוא הסתובב והחל לצעוד לכיוון אחר, עזב את הכפר מאחוריו. אך פתאום היה נדמה לו כי הוא שמע שיעול. ושוב פעם הסתובב אך הפעם לכיוון הכפר. הוא נדד בין הבתים החרוכים בחיפוש אחר מקור השיעול. לאחר חיפושים רבים מצא את המקור.
זה היה ילד.
גילו לא יכל לעלות על שש, הוא היה מכוסה מכף רגל ועד ראש בפיח. דרך הפיח בלטו עיניו החומות הגדולות שהסתכלו בהתחננות על עזרא, כאילו ביקש שיציל אותו. הוא נטל את הילד לתוך ידיו והרים אותו על כתפיו. הם התחילו ללכת לכיוון כפר אחר, מקום שבו הוא יוכל למצוא משפחה שתדאג לכל צרכיו ותגדל אותו.
חמש הדקות הראשונות של ההליכה היו שקטות.
ואז הילד פרץ בבכי.
הוא שאל מה קרה להוריו ומה קרה לחבריו. כנראה שזה היה המפגש הראשון של הילד עם המוות.
עזרא נשם עמוק והחל להסביר בצורה שהיה בעיניו מתאימה להסביר לילד בן שש, דרך סיפור.
הוא סיפר לו על סבתא דורה, אישה קטנה ונחמדה, שנשאה בידה תיק שחור וגדול. כשסבתא דורה הייתה באה לבקר זה היה בדרך כלל אירוע עצוב, זה סימן את סופו של האדם בעולם הזה. אך זה גם היה אירוע קצת משמח, מכיוון שסבתא דורה לקחה את כל מי שהגיעה אליו איתה למקום הרבה יותר טוב. לארץ שבה השמש תמיד זורחת ואין רעב ואין מלחמה. מקום שבו הילדים יכולים לשחק כמה שהם רוצים וכולם חיים בהרמוניה אחד עם השני.
סבתא דורה בא לבקר בכפרו, ולקחה איתה את כל בני הכפר. אך את הילד לא לקחה, בגלל שכאשר הביטה בו הבינה שלילד יש עוד עבודה רבה לבצע בעולם וזמנו טרם הגיע. ביום מין הימים היא תגיע אבל ותקח אותו למקום שבו מחכים לו הוריו וחבריו.
״פגשת אותה פעם?״ שאל אותו הילד בעייפות.
״כן, כמה פעמים.״
אחר כך הם לא דיבר על סבתא דורה יותר, הילד סיפר על עצמו ועל הכפר שלו.
קראו לו שינו.
כאשר הגיעו לכפר הבא הוא דפק על הדלת של הבית הראשון שמצא. בפתח הדלת שנפתחה עמדה אישה גדולה ששידרה חום אימהי. הוא ביקש לעזרה והצביע על הילד שכבר נרדם על כתפיו. היא הכניסה אותם בזריזות.
היא לקחה את הילד עימה ורחצה אותו מכף רגל ועד ראש, לאחר הרחצה דאגה לו לבגדים חדשים שיחממו אותו מספיק. לאחר שסיימו לאכול את הארוחה הקטנה אך הממלאה שהכינה להם הוא השכיב את הילד לישון על הספה תחת שמיכה דקיקה שקיבל מהאישה.
עזרא והאישה התלחששו השקט ביניהם, הוא ביקש ממנה לשמור על הילד, הוא סיפר מיהו ולמה לא יוכל להמשיך לדאוג לו. האישה הסתכלה עליו בעצב כשסירבה לקבל את הילד עם לב כבד.
היא הנידה לכיוון דלת ולחשה לו ששם שלושת ילדיה ישנים, שהיא בקושי מצליחה להביא אוכל לשלושתם ולעצמה. ילד נוסף יהיה מעמסה גדולה מדי. כל הכפר מצוי במצב כזה, בעוני ורעב היא סיפרה לו. ספק היה אם יצליח למצוא לו בית ושעתידו אולי יהיה טוב יותר בקרב הנווד.
עם אור ראשון הוא השקים והעיק בעדינות את שינו.
הוא לא יכל להביא את עצמו לנטוש את הילד הזה.
בהתחלה זה נעשה מתוך רחמים, הם עברו ממקום למקום, הגיעו לעוד כפרים רעבים ופגשו עוד לוחמים. מתישהו הם חברו לקבוצת לוחמים שנדדה ממקום למקום במטרה לעזור למקומיים באזור.
כמובן שהילד היה הקטן מבין כולם אך הוא התחבר מהר מאוד לגברים הצעירים. הם אהבו אותו ובידרו אותו, סיפרו לו סיפורי גבורה ומלחמה, הכינו לו צעצועים מאבנים וענפים ושיחקו איתן כל מיני משחקים. החיוך זרח על פרצופו, זה הילד שקיבל קצת משמחתו בחזרה.
ועזרא היה עוד יותר שמח לראות אותו ככה. זה מילא את ליבו בחום שהוא חשב שכבר לא היה קיים יותר.
סבתא דורה הגיעה לבקר.
זה היה בלילה, בזמן האהוב עליה.
כל הלוחמים ישבו לישון, אחד היה ער ושמר. אחד שהגיעו אליו ראשון ושיספו את גרונו לפני שהיה לו לזמן לצעוק ולהעיר את חבריו. זאת הייתה קטילה שקטה, אבל עזרא התעורר.
הוא קם וניסה להעיר את חבריו, כמה קמו בזריזות על רגליהם וקרב החל להתפתח במקום.
היה דם בכל מקום.
כשהכל נגמר ורק הוא ועוד שני לוחמים עמדו בחיים על הרגליים, צץ בראשו קול קטן שלחץ עליו למצוא את הילד.
הוא החל לחפש בהיסטריה אחריו, צעק לשמו בקולי קולות. הוא נקשר אליו והוא לא היה יודע מה היה עושה אם היה מאבד אותו כאן בשדה הקרב.
לאחר חיפושים רבים הוא מצא אותו עדיין שוכב איפה שהניח את ראשו לישון.
הוא היה נראה שליו עם עיניים סגורות ופינות פיו היו מעוקלות מעט למעלה, כאילו חלם חלום מתוק.
כתם הדם שהתפשט על חזהו שהפסיק לעלות ולרדת העיד על כך שיחלום לנצח את החלום המתוק.
אם היה ניתן לשמוע אי פעם לב של אדם נשבר, זה היה הרגע שבו היה אפשר לשמוע את ליבו של עזרא נסדק ומתפוצץ לרסיסים.
לאחר המוות של שינו הוא הפך לקליפה ריקה. עברה בו חלחלה על המחשבה שמישהו יכול להרוג ילד ישן ללא רחמים. כעס, הוא זעם על האנשים שדיכאו והרגו ללא כל היגיון.
הוא שכח את כאבו כשנלחם, כשהוא טועם את הטעם של דם ומוציא כל כוחו וכעסו בהנפת נשקו.
הוא היה לבד בעולם הזה, לא משנה מי יפגוש ומי יאהב, בסוף כל דבר טוב נלקח ממנו.
בסוף סבתא דורה גם הגיעה בשבילו.
הוא פגש אותה בשדה ירוק, הרוח נשבה בנעימות והזיזה את העשבים לצליליה.
היא עמדו מולו, עם תיקה הגדול והשחור, עם חיוך עדין.
״עזרא, הגיע הזמן לשוב״ בקולה היה רמז לתחינה.
הוא הביט בה אך לא הוציא מילה מפיו.
״כבר מאות שנים שאתה הולך על פני האדמה הזאת מאז שנטשת את חובותיך, כבר מאות שנים שאני מביטה בך וליבי יוצא אליך וכואב בשבילך.״
הוא עדיין לא ענה.
״שוב אלינו ילדי, אנחנו מחכים לך. אני כבר אישה זקנה ועייפה ולקחת את נשמות האדם מהעולם החלישה אותי.״
דמעה נצנצה בפינת עינה וחיוך עצוב על פניה.
״גם אני רוצה לנוח עכשיו, הגיע הזמן שתיקח את חובותיי ותן לי לעבור הלאה.״
הוא נאנח עמוקות והתקדם אליה בדממה עד שהיה קרוב כל כך אליה שיכל להריח אותה, היא הריחה כמו נרות בעורות ופרחים.
״אני אשוב.״ היו שני המילים שענה לה.
חיוכה התרחב וזעקת שמחה קטנה ברחה מפיה..
״אם תתני לי את הכבוד, את הראשונה שאני אלווה הלאה.״
וכך הם שילבו את ידיהם אחד בתוך השני והוא לקח אותה לעולם שנמצא מעבר, למקום הרבה יותר טוב. לארץ שבה השמש תמיד זורחת ואין רעב ואין מלחמה. מקום שבו הילדים יכולים לשחק כמה שהם רוצים וכולם חיים בהרמוניה אחד עם השני.
מבלי ששמה לב הירח כבר החל להיעלם והוחלף בקרני האור הראשונים. הם כבר לא היו על הכביש המהיר, היא לא שמה לב איפה פנתה ולאן נהגה.
הם נסעו על כביש עפר קטן שסופו היה בחוף ים.
היא עצרה את המכונית, או יותר נכון המכונית נעצרה אותה בגלל שהדלק כבר נגמר.
זה היה לילה מלא בסיפורים מטלטלים, האדם הזר שהופיע ברכבה הרגיש לה כחבר קרוב וותיק.
הדלת לידה נפתח והיא ראתה דמות יוצאת החוצה, היא פתחה את דלתה גם כן ודלקה מהר אחריו.
הוא היה גבוה, לבוש בפשטות, אבל מה שהכי בלט היו עיניו. הם היו אפורות ועייפות אך מלאות חוכמה וחמלה.
״מי שבר לך את הלב?״ הוא שאל.
אז היא סיפרה לו, היא סיפרה לו הכל.
היא סיפרה על הבחור המצחיק שהתחיל איתה באטובוס עם משפט שמרוב שהיה גרוע כמעט גרם לה ליפול מרוב צחוק. היא סיפרה על הפתק שהוא דחף עם המספר טלפון שלו לתוך הכיס של המעיל שלה. היא סיפרה לו על שמצאה את המספר וחייגה אליו ושמחה לגלות שזה היה הטמבל הזה מהאוטובוס ושהוא רוצה לצאת איתה מתישהו.
היא סיפרה על דייט ראשון שבו טיילו בעיר כל הלילה ודיברו כל הזמן ועל הכל. על ההרגשה שהיא הרגישה כשהיא הייתה איתו. כאילו פגשה נשמה שכבר הכירה בעבר, נשמה שהיא כבר אהבה בעבר. היא סיפרה על הנשיקה הראשונה, שהיה כאשר היא לא הפסיקה לבכות. היא סיפרה לו שהיא פחדה, פחדה להמר את הכל עליו, שזה היה לקפוץ כמו מטוס בלי לדעת אם המצנח ייפתח. פחדה שהיא לא תהיה מספיק טובה בשבילו, פחדה שיימאס לו עליה עוד כמה חודשים. והוא השתיק אותה בנשיקה חמה ואוהבת. הוא לא היה צריך להגיד מילה, כי הנשיקה הזאת כבר אמרה הכל. היא סיפרה על הריב הראשון, שהיה קשה. היא מעולם לא הייתה אדם שרב, ולא הבינה איך הם הגיעו למצב הזה. היא סיפרה על איך שהם השלימו, שזה מה שחיזק את הקשר ביניהם, את ההבנה והאהבה ביניהם.
היא סיפרה לו איך לילה קיץ חמים אחד כשהם שכבו בתוך ערסל שנידנד אותם בעדינות. הוא הוציא טבעת ושאל אם היא רוצה להיות חלק מחייו עד המוות.
היא סיפרה לו שענתה לו כן ושזה היה הרגע המאושר בחייה.
היא סיפרה לו כיצד אחרי ארבעה חודשים פשוט נעלם.
היא סיפרה לו שחיפשה אחריו במשך ימים ולילות, דרך כל מקום או אדם. ליבה כאב בלי הנוכחות שלו והיא הייתה חייבת למצוא אותו כדי למלא את החור שנוצר.
היא סיפרה איך יום אחד ראתה אותו הולך פתאום ברחוב, כשעל ידו אישה אחרת.
היא השתתקה, זה היה הפעם הראשונה שפתחה את כל הפצעים שבקושי החלו להגליד. שהוציאה את הכל ועוד בפני זר שפגשה לפני מספר שעות.
מבטו היה מלא בחמלה והוא התקרב אליה ועטף אותה חזק בין זרועותיו השריריות.
״אני פה כדי לקחת אותך הלאה.״ לחש חרישית לתוך אוזנה.
היא לקחה צעד אחורה ושלחה לו מבט מבולבל.
״זוכרת מה קרה רגע לפני שאני הופעתי?״
היא נזכרה, זה היה כשהדמעות טשטשו את ראייתה והיא בטעות סטתה קצת הצידה אבל רכב צפר לה בזמן. פתאום קפצה מחשבה מצמררת לראשה. מה אם היא לא באמת שמה לב לצפירה? זה בעצם אומר ש…?
״את לא שרדת את התאונה.״הוא השלים את מחשבותיה.
שקט השתרר בין השניים, רק גלי הים רחשו ורקדו ברקע.
״אני עזרא אך עזריאל הוא שמי היותר מוכר. אני המלאך שאמון על ללוות את נשמות האדם הלאה מהעולם הזה.״
היא הרגיש את שערות זרועותיה סומרות.
״ליבי יצא אלייך, מי כמוני יודע מה זה כאב כבד ששוקל על הלב. רציתי לנחם אותך, לתת לך סגירה הולמת.״
היא לא ידעה אם להאמין למשמע אוזניה.
״אני רוצה להציע לך בחירה.״
היא כיחכחה בגרונה היבשה, ״איזה בחירה?״ היא שאלה בקול צרוד.
״את יכולה לבחור להמשיך הלאה, לא לסבול ולכאוב יותר. לשכוח מהכל וללכת למקום טוב.״ הוא הפסיק שנייה ונתן למילים לחלחל.
״את יכולה לבחור לחזור, לא בתור עצמך. את תוולדי מחדש ללא כל זיכרון מהחיים שלך לפני אך עם הזמנות שניה לחיות.״
זה היה קשה לעכל את מה ששמעה הרגע.
היא התיישבה על החול והביטה לעבר קו האופק.
מיליוני מחשבות התרוצצו בראשה. מה קרה להוריה שגילו שהיא איננה, מה קרה לכל מי ומה שהשאירה מאחור? מה יקרה כשתבחר באחד מהאפשרויות שעזריאל הציע לה.
השמש כבר החל לצבוע את השמיים בגווני ורוד ואדום כאשר החליטה מה לעשות.
וכל הזמן הזה הוא חיכה לה בסבלנות.
״אני בוחרת לשוב לחיים.״
הוא נטל ידיה בידיו והביט עמוק לתוך עיניה.
״את בטוחה?״
״אני לא. החיים הם מקום של אי ודאות, מקום שיש בו הרבה כאב אך גם הרבה אור. זה לא פשוט להיות אדם שעובר בעולם הזה. זה עולם שאין לו הרבה רחמים, אך האנשים שנלחמים מספיק חזק ימצאו בו את הטוב.״
היא נשמה עמוק והמשיכה.
״עוד לא עשיתי כל מה שרציתי, אני לא מרגישה שלמה עם סוף שלי. יש עוד כל כך הרבה לראות ולעשות ולחוות. ואני רוצה להיות חלק מהעולם הזה.״
״אם כך תרצי כך יהיה.״ הוא ענה לה.
היא ידעה מה לעשות, למרות שלא אמר מילה.
היא הסתובבה וחזרה למכונית. היא התניעה אותו והתחילה לנסוע בדרך שממנה הגיעה.
כאשר קרני האור האחרונים של היום ליוו אותה והחושך כבר החל לכסות את כיפת השמיים, היא נסעה לבדה על הכביש.
כאשר היא יודעת סוף סוף לאן היא נוסעת.
למקום הרבה יותר טוב. לארץ שבה השמש זורחת אך גם יורד הגשם ומשתוללות סערות, יש רעב ומלחמה אך גם שלום ואחווה. מקום שבו הילדים יכולים לשחק כמה שהם רוצים אבל בסופו של דבר הם גדלים להיות לוחמים שצריכים להקריב חיים. ולא כולם מצליחים לחיות בהרמוניה אחד עם השני, אך כמה שהם לפחות מנסים.