נסיכה קבצנית

קבצנית. אני קבצנית. המחשבה הזאת הלמה במוחי. מנערה עשירה בהחלט, נהפכתי לקבצנית. רק לפני 5 שעות כולם קראו לי נסיכה, ועכשיו אני קבצנית. אני אפילו לא במשפחה מאומצת, לא במשפחתון, לא בפנימייה…. פשוט קבצנית פשוטה ברחוב, עם שמלת דולצ'ה גבאנה וורודה קרועה, רטובה ומלוכלכת מהבוץ ברחוב.
ישבתי בתוך גומחה בקיר המזרחי של בית משפחת גורניק, כשחבורת נערים עברה על פניי. עדיין לא הצלחתי לקלוט את העובדה שנזרקתי לרחוב, ועכשיו אני ברשות עצמי. אז פשוט ישבתי בשילוב ידיים, והסתובבתי אליהם בגבי. אחד הנערים החטיף לי מכה בישבן. הסתובבתי בפנים זעומות.
"אתם עוד תשל…" התחלתי להגיד, ואז נזכרתי. אף אחד כבר לא ישלם. אבל אז, עדיין לא הייתי חכמה מספיק לדעת מה הם מתכוונים לעשות. נער נמוך ושמנמן התקרב אליי והתחיל לקרוע את השמלה, שעלתה לאבא שלי 5000 ירוקים. ירוקים. אבא תמיד אהב לקרוא לדולרים- "ירוקים". נער אחר, גבוה, התחיל לחבוט עם פטיש בנעליים הזוהרות שעל רגליי. הכאב עלה במעלה גופי. נער אחר נעמד לצד הגומחה שבה ישבתי. קמתי כדי לברוח, הוא ניצל את ההזדמנות הזאת, הוציא ממעילו מחבת מתכת וחבט בראשי. התעלפתי.
***
אני לא יודעת כמה זמן שכבתי שם מחוסרת הכרה, אבל כשהתעוררתי, והקירות הצהובים עם הטיח המתקלף נהיו כבר כהים, התיישבתי, הסתכלתי על רגליי, ונתקפתי הלם. השמלה הייתה קרועה עד לבטן, ובאזור החזה היו רק שני חורים גדולים, שמתוכם הציצו שדיי.
כול השמלה הייתה מלאה דם, כמו רגליי. ניסיתי להיכנס לתוך הגומחה, להתקפל ולהתחפר בתוך העפר המחוספס, אבל עם כול תנועה, גופי התייסר מכאבים. הרגשתי סחרחורת. פתאום במוחי היכתה ההבנה על מה שקרה. הייתי מוכנה לצרוח.
***