נמאס לי לשקר

איפה אוכל למצוא את האומץ להגיד שזה כבר לא זה? שאני כבר לא מתרגשת, לא רטובה.
אתה הידיד הכי טוב שלי שפעם בחודש אני שוכבת איתו כדי לסמן וי, יחי הזוגיות, עשיתי בסך הכל מה שעושים בקשר בריא. ואנחנו מתנהגים כמו נשואים שלושה ילדים וקריירה טובענית. אבל אני ילדה מבולבלת בסוף התיכון ואתה אי שם בים. מתכון מושלם לאסון טבע, לאהבה עם פערים גדולים מידי אשר נבצר מכוחי לגשר עליהם.
נמאס לי לתפוס אותך על קטנות, נמאס לי להעלב מכל שטות, לעשות סצנות, נמאס לי שאתה מעיר, נמאס לי להפנות אלייך את הגב העירום, להתפשר עלינו, להגיד "לא יודעת" אבל בפנים התשובה היא ארוכה וכואבת, ולי אין אומץ להגיד אותה. מפחדת להיות לבד, מפחדת לא למצוא מישהו לחבק אותו כשעצוב, ובלעדייך עצוב.
עכשיו בוכה, עכשיו דמעות, מחזיקה את עצמי לא לשלוח הודעות, לא להגיד מתגעגעת כי אני לא רוצה לחזור. אתה החבר הכי טוב שלי, ואיבדתי אותך אתמול. רציתי לשלוח הודעה להתלהב איתך שלקחנו את האירוויזיון אבל לא יודעת אם זה האגו או הפחד לפגוע יותר, כי אתה באמת אוהב ואני, נמאס לי לשקר.