נורת אזהרה.

"ברצינות?"
"אתה באמת הולך לשבת כאן מולי בלי לדבר?" היא שאלה, זעמה צורב את גרונה,
"היי! אני מדברת אליך!" היא כבר הרימה את קולה, הוא הרים את ראשו מביט בה, קורע אותה במבטו האדיש. "כן אני מסוגל לשמוע" הפנה את ידו אל אוזניו בציניות.
"ואני רואה שאתה מסוגל גם לדבר…" היא אמרה במירמור, קולה נוטף סקרזם.
"מה את רוצה אמה?" שאל אתה בקוצר רוח, היא נענעה את ראשה, דמעותיה אשר ששו לבוא, צבעו את תכול עיניה.
"לדעת למה עשית את זה." היא השיבה בנשיפה. הוא העביר את אצבעותיו על לסתתו, ואחר כן שילב את ידיו מתחת לחזו,
"זה שתדעי למה לא יגרום לכאב להפסיק." הוא אמר בלי טיפת רחמים,
"לא…אבל לפחות אוכל להפסיק להיאבק ברצון לשנוא אותך." הוא גיחך ביובש,
"את לא תוכלי לעולם להפסיק לאהוב אותי." סתר את דבריה, היא הקשיחה את גבה,
"וזה למה?" שאלה בתמימות אשר הביאה אחריה תגובה אכזרית.
"כי את פתטית. תמימה ולא מחוברת למציאות. כי את נקשרת חזק מידיי לדברים למרות שיש מולך אלפי נורות אזהרה." היא קפצה את פיה, עיניה הגדולות מביטות בו.
עיני עגל.
"אתה לא באמת מתכוון לזה…" אמרה בסוג של קביעה, מנענעת את ראשה בשנית, מצד לצד.
"את רואה? הינה שוב. את כל כך עקשנית ואת ממשיכה לסרב לראות. אז עכשיו תרשי לי לשאול את אותה השאלה- למה את עושה את זה?" היא בלעה את רוקה, דמעותיה צובעות עתה את סומק לחיה.
"זה כל מה שיש לך לומר לי?" היא שאלה בתקוותה האחרונה,
"הוו..לא, יש לי יותר מידיי, אבל את תישברי לרסיסים אם אפתח את הפה שוב."
"כבר נשברתי." היא אמרה בקול חנוק.
"חבל. הזהרתי אותך לפני."