נגמרה הלימונענע

זוכרת ת'ימים שהיה רע?
אז וואלה הייתי עושה הכל וחוזר לאותו רגע שנישקתי אותך והרגשתי את דמעתך המלוחה בשפתיי, הרגשתי את הכאב שלך רק דרך השפתיים.
אני מתגעגע לכאב ששרף לי את החזה, לרגע בו לקחת נשימה הייתה פעולה כבדה ועדיין זה עדיף על הריקנות שרוקדת לי בנשמה. יש כלום שמחלחל לי לראש, מפרק אותו לגורמים קטנים שחלקם נאבדים וחלק מהאני האמיתי נעלם. והאני האמיתי לא יחזור כי את חלק ממנו, הייתי מישהו רק טיפה טוב וגם זה אבד.
למה כשעזבת נתתי לכך לקרות? כמו טמבל במקום ללכת אחרייך הלכתי לקנות את האלכוהול הכי זול בחנות כי הכיס שלי בוכה ביחד איתי, רציתי עם לימונענע כי זה אחלה עירבוב ולא היה, זה הזכיר לי אותך לשניה כי הבנתי שגם את לא פה רק שידעתי שבעתיד כן יהיה לימונענע ואותך לא. לקחתי מיץ תפוחים. פאקינג דוחה, ירקתי ושפכתי את המיץ תפוחים לאסלה כאילו זה אשמתו שהוא מגעיל. התחלתי לשתות את הבקבוק כאילו הייתי יומיים באילת בלי מים ואז לרגע, לרגע אחד שכחתי אותך. זה היה טוב כי לא כאב לי ומצד שני זה היה רע כי לאן תלכי עכשיו? ועל כתף של מי תבכי? ומי ינגב לך את הדמעות ויחרטט לך שיהיה בסדר, מי?
את חרא, זה מה שאת, הלכת ולקחת כלום אבל לקחת חלק ממני אז עכשיו אני לא שלם.
כוסאמא שלך.