נבגדת

"היי, מתי אתה מגיע היום? כבר מאוחר. טוב… תחזור אלי." אמרתי וניתקתי את השיחה.
הצצתי לכיוון הממיר וראיתי שהשעה כבר אחת לפנות בוקר, הוא לא הודיע לי שהוא מסיים מאוחר היום.
קמתי מהספה באיטיות והתקדמתי לכיוון המקלחת. שטפתי את פניי במים צוננים וקרירים וניגבתי אותן בעזרת המגבת הצמרירית.
הדמעות נקוו בעיניי. הפחד אחז בי.
למה הוא לא מגיע? למה הוא מתעכב כל כך? הוא בחיים לא מסיים לעבוד בשעה כה מאוחרת.
לפתע שמעתי את הדלת הראשית נפתחת.
רצתי לכיוון הסלון וראיתי אותו. הוא קרס על הספה בעייפות, התיישבתי לצידו.
"היי…" לחשתי, חסרת כוחות. הוא הרים לעברי מבט עייף, אך גם עצוב במעט, וחייך חיוך קטן,
"היי יולה, סליחה שלא הודעתי שאני מגיע מאוחר." הוא אמר ופיהק פיהוק גדול.
חייכתי חיוך מעודד מעט,
"זה בסדר. הייתה הרבה עבודה?" שאלתי וליטפתי את שיערו, הוא נרתע ממגעי, הבטתי בו, חסרת הבנה.
"יולה… זה לא הזמן." הוא אמר וקם מהספה והתחיל לצעוד לכיוון החדר שינה.
"אבל…" מלמלתי בקול שבור וניסיתי להרגיע ולהשקיט הרגשות שגעשו בתוכי. קמתי מהספה והלכתי גם אני לכיוון החדר,
"הכל בסדר איתנו, אוראל?" שאלתי ונשכבתי על המיטה, לצידו. הוא לא אמר דבר, רק הביט בי בעיניים חסרות רגש,
"מה לא בסדר?" הוא שאל וצחק צחוק מזוייף שהרתיח אותי.
"אני אשן היום בסלון." ירקתי בארסיות וקמתי מהמיטה.
"יולה, מה יש לך?" אוראל קם גם הוא ועקב אחריי לכיוון הסלון,
"הקור שלך, זה מה שיש לי." אמרתי בכעס ונשכבתי על הספה, כשגבי מופנה לכיוון אוראל.
הרגשתי יד חמימה על גבי,
"הכל בסדר."
~~~~
כאוראל נרדם במיטה, ואני, כמובן, לצידו, ראיתי שהוא קיבל הודעה בטלפון הנייד שלו.
קמתי בזהירות מהמיטה והלכתי לכיוון השידה.
לקחתי את הטלפון של אוראל וברחתי לשירותים. נעלתי את הדלת וניסיתי לפתוח את הטלפון, סיסמה. הקשתי כמה מספרים, קודים, צירופים, ולבסוף הצלחתי לפתוח את הטלפון.
נכנסתי להודעות, ונכנסתי להודעה מהבחורה.
"מאמי, הגעת הביתה?"
קראתי את ההודעה וחשבתי, בטוח יש הסבר, לא?
ירדתי אל ההודעות הישנות יותר, ונחרדתי.
"אני אוהבת אותך."
"אני אוהב אותך בייבי."
"אתה בא אלי היום?"
"לא יכול, יולי ואני יוצאים למסעדה."
"אבל בייבי, הבטחת שאתה זורק אותה."
"בקרוב."
קראתי הודעה אחר הודעה, והגוש שהיה בגרוני רק גדל וגדל, עד שהטלפון נפל על הרצפה והתנפץ.
רצתי אל האסלה והקאתי לתוכה.
"יולה?" שמעתי את קולו של אוראל, לא הפסקתי להקיא. הדמעות זלגו במורד לחיי, ולא משנה כמה הקאתי, הגוש הזה נשאר במקומו.
הוא לא זז, הוא לא נעלם.
לאחר שהקאתי שטפתי את פניי, והדלת נפתחה. בוודאי המפתח הרזרבי.
"לך מפה."
"מה הטלפון שלי עושה אצלך?"
לא עניתי ויצאתי מהשירותים. הלכתי לחדר השינה שהיה שלנו, והוצאתי מהארון מזוודה.
"יולה?" אוראל קרא מאחורי, ואני הייתי אטומה. הרגשתי רק בכאב שהציף אותי. נכנעתי לדמעות.
הפלתי את כל הגדים שלי על הרצפה ודחסתי אותם לתוך המזוודה.
"יולה?!" אוראל היה נשמע לחוץ. הוא התיישב לצידי וידיו אחזו בפני. התענגתי על המגע שלו. לא משנה כמה שנאתי ותעבתי אותו באותו הרגע, לא יכולתי להתנגד לו. בחיים לא יכולתי להתנגד לאוראל. הוא האהבה הראשונה שלי, הנסיך על הסוס הלבן.
"לא חיכית לרגע הזה?" שאלתי בקול שבור, עיניי מביטות בעיניו החומות,
"לאיזה רגע? על מה את מדברת יולה?" הוא המשיך לשחק, הוא ידע שקראתי את כל ההודעות.
"לרגע שתוכל להפטר ממני."