נא לא לקטוף….

שניהם נכנסו לשמורה וראו את השלט..

"נא לא לקטוף"

שלט גדול,מיושן,כתוב באותיות אדומות וגדולות-
קשה להתעלם משלט זה.
"לא יקרה לנו כלום אם נקטוף פרח אחד,הוא אמר-
הוא לא יחסר לאף אחד",המשיך והוסיף.
שלח ידו לכיוון הפרח המרהיב שנעמד למולו.
ובעת בא להוציאו מן השורש,היא עצרה בעדו-
"אל תעשה את זה,אסוווווור,בטח שהוא יחסר, יש סיבה לכל דבר-
אם זה גובל בלעבור על ההוראות,אינני רוצה בפרח כלל ",
כך אמרה ועינייה נצצו ככוכבים.
הם יצאו מן השמורה מהר,היא הביטה בריצפה-
הוא הושיב אותה, הרים את מבטה המושפל ,הביט בעינייה ואמר:

"את הכל בשבילי נויה,אל תהיה עצובה,
יבוא יום ואני אביא לך פרח מדהים כמותו-
זאת הבטחה".

הוא נשק לה.

כל אחד שב לביתו כאשר ירד הלילה,
הוא התהפך במיטתו,לא הצליח להירדם,
כמרגיש שמשהו קורה..
הוא לקח את הטלפון מן השולחן,
והחל לחייג אלייה-
אך היא לא ענתה,בהול כולו,
מחייג שוב ושוב ושוב,
אך אין תשובה.
לאחר כמה וכמה נסיונות,
חשב שאוליי הייתה עייפה וכבר נרדמה.
הוא הלך לישון-
באותו יום בבוקר הטלפון צילצל ,הוא מיהר לענות-
כי חשב שזאת היא,הוא שמע את קולו של אמו:
"מתוק שלי,אינני יודעת איך להגיד זאת-
אך הגורל ניצח,נוי איננה,אני מצטערת".

הוא מיהר לנתק,
הסתגר בחדרו –
והחל לבכות,כאדם אשר דמעות נחסכו ממנו.
יום לאחר מכן נערכה הלוויה בצהרי היום,
בבוקר שלפני הלוויה,
הוא נעל נעליו,לבש חולצתו,
ומיהר לקו 134 שהוריד אותו באותה שמורה-
השמורה בה בילו יום קודם לאותו יום רביעי הנורא.

הוא נכנס לשמורה וראו את השלט-

"נא לא לקטוף"

שלט גדול,מיושן,כתוב באותיות אדומות וגדולות-
קשה להתעלם משלט זה.
אך לו כבר לא היה אכפת,
הוא הלך וקטף את הפרח.
ומיהר לבית הקבורות-

אשר לא היה רחוק משם.
בין המון האנשים שהיו שם,
הוא נכנס-
אביה קרא לו לעמוד לידו,
אך הוא אינו רצה ונעמד מאחור-
כשהמוני האדם יצאו,
הוא נשאר שם
לבד.
בוהה באדמה אשר תחתה היא מונחת,
כלא מאמין,
הוא הניח את הפרח ואמר-
איך זה אפשר,שלקטוף פרחים אסור,
ואותך מותר?את צדקת הפרח יחסר.
בדמעות אינסופיות,
הוא קיים את הבטחתו

והלך…

הפרח נבל….