מתנת המוות

אחזתי אותו בזרועותיי, ידיי נמלאו דם עט חסמתי את הפצע ומנעתי ממנו לאבד דם.
"תישאר איתי." קראתי לעברו. "קדימה אתה תצא מזה!"
הוא נאנח והטה את ראשו. "ימיי ספורים לינדה."אמר.
"לא!" קראתי. "אני לא מאמינה בזה למה אתה מאמין?"
"זהו דרכו של העולם."
"זהו דרכו של המוות. ואני לא הולכת לתת לך למות."
הוא נאנח. "את חייבת לתת לי למות.לינדה, זוהי דרך החיים."
הרגשתי את הדמעות זולגות על לחייה. "זהו הדרך שלך." אמרתי. "תישאר. בבקשה."
"הו, אהובתי. את יודעת איזה מתנה המוות מביא איתו?"
שתיקה.
הוא מניח את ידו על לחיי ומוחק דמעה אחת.
"המתנה של להתחיל מחדש."
"זה לא נכון!" קראתי. "אל…"
"ששש…תקשיבי לי, הפירוש של להמשיך הלאה זה לזכור ולהמשיך לחיות בכל מחיר…"
"אל תגיד את זה..אנחנו נצא מכאן. אני יוציא אותך מכאן."
"אל תתקעי אותי, שעותיי ספורות, להתנגד לגורל רק יעשה אותך אומללה, קבלי את החיים. תמשיכי האלה.לינדה." הוא אחז את ידי והביט בעיניי. "תבטיחי לי." לח. "תבטיחי לי שאת עוד תמשיכי הלאה."
"אני לא יכולה."
"לינדה…." הוא קרא בקול חמור. "תבטיחי לי שאת תחפשי בעל יותר טוב ממני. בעל שיוכל להיות אבא נפלא לילד שלך.." הוא הניח את ידו על בטני, איי שם נח עובר.
"זה גם הילד שלך.." בכיתי. "ואתה הולך לחיות כדי לגדל אותו, מובן? אתה תישאר כאן. איתי."
"אל תשקרי לעצמך. זה יהפוך אותך אומללה כשהשקר יהפוך לאמת. לינדה.." הוא רכן ויכולתי להרגיש את נשמתו על פניי. נשימה חלושה. כואבת.
"אני גוסס לינדה. בבקשה..תבטיחי לי. תבטיחי לי כדי שאוכל למות בשלום."
שתקתי. איך אוכל להיפרד מאוהבי אחרי שנפרדתי מכל מי שהכרתי איי פעם? איך יכולתי להבטיח דבר כזה?
הוא השתעל ואחיזתו בי התחזקה. "אני..אוהב..אותך." לחש.
ומת.
"לאאאאאאאאא!" קראתי וקירבתי אותו אל חזי. "אתה לא יכול למות! לא!לא!"
אך זה היה מאוחר מידי.
הוא הלך.
לתמיד.

מאוחר יותר, כשאקבור אותו, אני יניח שושנה צורה על קיברו, וינסה להגיד את המילים. המילים שיגרמו לו להתגאות בי, לאהוב אותי. אז כן. יהיה קשה להגיד את שני המילים האלו, אבל כשאני יגיד אותם, תהיה לי הקלה.
או אז, אני ימשיך הלאה, אני יתחתן וילד את ילדי הראשון ולנרות שאדע שאף אחד לא יהיה כמו אהובי הראשון, אני אדע. אני אדע שהוא כאן, בליבי.
לתמיד.
וכשאני יהיה כבר אישה ז\קנה והנכדים יסובבו סביב וכשאני יסתכל על הקיר ואראה את התמונות של בניי ובנותיי, הו אז, אני ייזכר בשני המילים ששינו אותי, שגרמו לי לא להתכחש לגורל.
וכשאני אביט בתמונה שלו. גוש מלוח יתקשה בגרוני. ואני ידע שהלכתי בדרך הנכונה, גם אם היא קשה.
"אני מבטיחה." אני ילחש ואגע בתמונה. כי אלו, שני המילים.
סוף