מתחילה מחדש

הדמעות זלגו מעיניה באיטיות. כל הרצון לזוז נעלם ממנה. איך הם מצפים ממנה להמשיך עכשיו? הוא נעלם. ואין לה כלום בלעדיו…
הוא אמר לה פעם שהוא יעמוד בזה. שהוא יתגבר. שהוא לא ייתן למחלה להרוג אותו. שהם יהיו ביחד תמיד. שהוא לא יעזוב אותה.
היא האמינה בזה. האמינה באמת ובתמים שהוא יבריא ושהם יחיו ביחד. שהוא ישאר איתה לנצח. אבל היא נפלה על ברכיה כמו בובה שחתכו לה את החוטים כשהרופא בישר לה שהוא אנינו. שהוא לא שרד.
הרוח פרעה את השערה השחור והארוך -השיער שהוא אהב כל כך לשחק בו, להריח את ניחוחה המיוחד- ובגדיה התבדרו סביבה. הינה היא כאן, עומדת על הגבעה בה הוא קבור, וחושבת מה היא צריכה לעשות עכשיו. מה הצעד הבא?
אבל בעצם, על מה היא חושבת? כל מה שהיא רוצה זה להיות שוב איתו, גם אם זה אומר למות.
אבל מצד שני היא ידעה שהוא לא היה רוצה את זה. הוא לא היה שמח אם היא הייתה מתה בגללו. אם היא הייתה מתה בכלל. הוא היה רוצה שהיא תחייה חיים טובים יותר. שתשקם את עצמה מחדש. גם אם הוא לא יהיה בחיים האלה.
היא ירדה מהגבעה, כשהדמעות עדיין בעיניה, הרי אין שום סיבה להסתיר אותן.
והתחילה ללכת. פשוט ללכת. הרי אין לה כיוון ממליא.

אחרי זמן מה, כשכבר חשבה שהיא לא תוכל ללכת יותר, היא התיישבה על ספסל קטן. השמש כבר כמעט שקעה, ולא היה לה שום מקום להיות בו.
בדיוק כשכבר חשבה שזהו, אין לה בררה אלא לגמור את חייה, היא ראתה אותו.
הוא היה דומה לאהובה עד פרטי פרטים. הוא התקדם לעברה בזהירות, כאילו חושש להפחיד אותה. "את צריכה עזרה?" שאל. ליבה פעם בעוז. זה היה בדיוק מה שאמר לה אהובה ביום שבו פגשה אותו. אבל היא ידעה שמי שעומד מולה זה לא הוא. זה מישהו אחר.
האם זה אתה? חשבה. האם אתה הובלת אותו אליי? כי ידעת שאני יתנחם בכך?
"הכל בסדר?" שאל. כן, אני בטוחה שזה אתה. זו הייתה השאלה השנייה שאתה שאלת אותי.
"עכשיו כן, דניאל."