משפחה ~פרק 47~

פרק 47

בסביבות תשע כבר התחלנו לצאת מהקניון."אז מה את מעדיפה, ללכת שעה בערך,או אוטובוס?" שאל והסתכל עלי."אין לי ממש כוח ללכת שעה בערך,אבל בסדר"אמרתי בחיוך קטן."אז בואי נתחיל ללכת"אמר בחצי חיוך והתחלנו ללכת בשביל שבו הגענו לפה."אז,איך היה לך?"שאל אותי מייק כשלא היה לנו על מה לדבר."היה כיף,רק שיש לי שאלה"אמרתי והסתכלתי עליו. הוא הימהם והבנתי שאני יכולה לשאול."כמה חברות רציניות היו לך?"שאלתי אותו צוחקת."שתיים,ושתיהן היו כאב ראש. זה ככה, זה לא,זה טוב,זה לא נוח.הא,הייתי מיואש"אמר כשרכן את ראשו. "ומה קרה איתן אחרי זה?"שאלתי צוחקת מתגובתו. "הן גמרו כמו הבחורה בסרט שהיינו אמורים לראות"אמר בטון אדיש,ואני צחקתי. "תקשיב,אני לא אוהבת את כל העניין הזה. היה מספיק אם סתם היינו יושבים ליד גלדריה,רק בגלל שקורטני לקחה את זה כבר כזה,לא אומר שזה חייב להיות גדול"אמרתי בחיוך קל. "אהה,אני מבין, הבעיה שקורטני הייתה עושה איתי שיחה כל הלילה על פגישות"אמר ורכן את ראשו שוב."אה, אוקיי אז תשכח מימה שאמרתי" אמרתי בטון מופתע. המשכנו לדבר עד ששמענו ירייה ברקע. מייק תפס בזרועי,והידק את האחיזה,והוביל אותי מהר טיפה לתוך סמטה,ראינו חבורה של נערים עוברים וצוחקים כמו אידיוטים ויורים באוויר סתם ככה.זיהיתי אותם. אלו היו אותם דפוקים שבגללם נפלתי ואחרי זה נכנסתי לבית חולים, ואותם מפגרים שתקפו אותי לפני כמה זמן.לא אמרתי מילה למייק,לא רציתי שיעשה משהו שיתחרט עליו.הם המשיכו לעבור ולירות,כל פעם ששחררו ירייה החסרתי פעימה. האידיוטים האלו עוברים כל הזמן כדי להפחיד אנשים.אחרי כמה זמן יצאנו מהסמטה והלכנו לתחנת אוטובוס שיעצור ליד הפנימייה. "ואו,האידיוטים האלו אף פעם לא מפסיקים"אמרתי והתיישבתי על הספסל ומייק לידי. "זה כבר כמה זמן ככה?"שאל אותי. "כן,כל לילה הם מטיילים ויורים, המשטרה לא תופסת אותם כי הם מתפצלים,וקשה לתפוס אותם" אמרתי בטון מיואש ועייף."ואו כנראה ממש התעייפת"אמר בגיחוך. ואז הגיע האוטובוס.אני ומייק ניכנסנו אליו,שילמנו והתיישבנו קצת מאחורה. "הא,נסיעה ארוכה"אמרתי ונשענתי על החלון."לא נורא, תנוחי"אמר והעביר את ראשי לכתפו."אבל זה לא נוח" אמרתי בקול בכייני. "תשרדי"אמר ושם את ידיו על כתפי.הנסיעה עברה בשתיקה. לא נוחה במיוחד,לא מביכה אך לא נוחה. "למה את שקטה פתאום?"שאל והסתכל עלי."אני לא יודעת"אמרתי,ושמעתי עצב בקולי."קטיה,הכל בסדר?" שאל עם דאגה בקולו."אני לא יודעת. אני באמת לא יודעת"אמרתי והרגשתי את קולי רועד."זה בגלל האידיוטים האלו?הם עשו לך משהו?" שאל וניסה לגרום לי להסתכל בעיניי.לא רציתי לדבר על זה.נשמתי נשימה עמוקה, והמצאתי לו שקר."אחד מהאדיוטים האלו,היה פעם ידיד טוב שלי. עד שהוא,עבר צד אפשר לומר.והוא הידרדר. ואני כל כך התגעגעתי אליו. אבל עכשיו הוא זיכרון כואב" אמרתי בקול רועד. הוא שיפשף את ידו בזרועי במטרה של לנחם,ושם את ראשו על ראשי."אני רוצה לשכוח מהעיניין הזה.אני לא רוצה שזה יהרוס לנו את היום"אמרתי בקול יותר רגיל."אין בעיה,זה נמחק מראשי" אמר,והרגשתי את חיוכו,וגם אני חייכתי. כשהאוטובוס עצר ליד הפנימייה קמנו ויצאנו.הלכנו עד המסדרונות שמפרידים בין החדרים, ונפרדו בלילה טוב. הלכתי לחדרי הרחוק,ופתחתי את הדלת.הורדתי את הנעליים שקורטני הביאה לי,החלפתי בגדים לפיז'מה נוחה, ונשכבתי על מיטתי.עצמתי את עיניי,והרגשתי איך שהעייפות שהייתה לי נעלמה.ואז נשארתי כל הלילה עם מחשבות.
~בוקר~
"קטיה,קטיה,קטיה"שמעתי קול שלו לוחש,ומשהו מנער אותי.אך לא רציתי לקום,הייתי עייפה מידי."קטיה!"אז שמעתי צרחה חזקה באוזני וקפצתי ממקומי ופערתי את עיניי.ושמעתי את מייק צוחק מאחורי.הסתובבתי אליו ובעטתי לו ברגל,אך הוא עדיין צחק."מה אתה רוצה?"שאלתי כשאני קמה למצב ישיבה."את איחרת לעבודה שלך בפנימייה,כבר עשר"אמר וזז אחורה כשקמתי מהר לשעון."לעזאזל!"אמרתי בקיטור ושמתי את ידי על שולחן. "והן פיטרו אותך"אמר בטון מצטער.עשיתי קולות יבבה מזוייפים וניסיתי למצוא פיתרון."כנראה אני אצתרך לחפש עבוד חדשה" אמרתי והלכתי לעבר חדר האמבטיה והתחלתי לשטוף פנים ולצחצח שיניים."אם את רוצה אני יכול לעזור לך,יש לי יום חופשי היום"אמר כשנען על המשקוף של הדלת. ירקתי את הקצף שיצא בפי ממשחת השיניים ושטפתי את פי."טוב,אבל איפה אני כבר יכולה למצוא עבודה?"שאלתי את עצמי בעיקר כשאני פונה לארון. מייק הסתובב ואני הוצאתי את הבגדים שלי והלכתי לחדר האמבטיה ונסגרתי שמה."אז זוכרת שאת צריכה ללכת לבית המשפט בעקבות הצוואה של הורייך?"שאל אותי מעבר לדלת."אז נלך לשמה.נעשה את כל העיסוקים היום" אמרתי בזמן שהתלבשתי. יצאתי מחדר האמבטיה ולבשתי את הנעליים שקורטני הביאה לי,ויצאתי עם מייק מהחדר.