משפחה ~פרק 21~
עברו היומיים הקצרים,ואנחנו הלכו לטיול הסקי.קורטני גררה אותי לכל מקום שמוכרים שמה משהו לשלג,וגם גררה את האחרים. ואז הגענו סוף סוף לאזור הזה.כולנו התמקמנו בחדרים. אני עם ליל וקורטני,ואדמונד עם מייק,לאו,ואיאן.גריי ואליס עם המורים מין הסתם.כשסיימנו לסדר הכל,קורטני כבר הכריחה אותנו ללכת לעשות סקי,אחרי שהתלבשנו פגשנו את השאר בדרך. "קורטני אולי תני לנו לשבת כמה זמן?"שאל איאן בקיטור."זה באמת לא הוגן,את ישנת באוטובוס ואנחנו עדיין עייפים ומותשים מהנסיעה" אמר גריי.בצדק,הוא זה שתמיד השתיק את כולם,אז אין פלא שהוא עייף."אוי תרגעו! אתם ישבתם כל הדרך, מימה יש לכם כבר לנוח?" שאלה עצבנית אותנו."קורטני,אנחנו לא החיות שלך, זה די נמאס שאת תמיד אומרת לנו מה לעשות"אמרתי לה כשכעס כנראה נשמע בקולי."לא הגזמת טיפה?"שאל אותי אדמונד,ששם לב בדיוק כמוני עד כמה המבט של קורטני היה פגוע. "אז אני מצטערת, אבל כולכם יודעים שאין לי כוח או מצב רוח או עצבים כשאני עייפה"אמרתי להם בכעס והלכתי למקום בלי אף אחד."לא לזה התכוונתי"אמר אדמונד בצעקה כדי שאשמע אותו. "אל, פשוט אל!"אמרתי כששמעתי צעדים לכיווני. "קטיה תיהיה בוגרת ותחזרי"אמר לאו."תעזוב אותי" סיננתי מהר וניערתי את ידי מהר."קטיה"צעק לעברי גריי. "תעזבו אותי! תמיד אני זו שיוצאת אשמה"צעקתי לעברם,אבל המשכתי ללכת והעפתי את ידי לאוויר."קטיה!"אמר אלי מייק בכוונה של לקרוא לי חזרה.הפעם לא הגבתי.רק המשכתי ללכת. אני לא יודעת אם הם וויתרו או לא,אבל אני מצאתי מקום בודד בלי אנשים ומכוסה שלג,ובול עץ על השלג.התיישבתי על בול העץ ורכנתי את ראשי לשלג.חיבקתי את זרועי ועצמתי את עיניי.למה תמיד לי הכל נהרס. למה תמיד אני יוצאת הרעה בסיפור.למה אני לא חושבת לפני מעשי.בלי ששמתי לב,דמעות נפלו מעיניי. "קט' " שמעתי קול מעלי.לא הרמתי את ראשי.אבל ידעתי שזה מייק. "תעזוב אותי"אמרתי עדיין עם הדמעות בעיניי ועם הראש הרכון. "קט', תירגעי"אמר והתכופף אלי. "למה אני תמיד יוצאת הרעה. כולם חשבו על זה,למה דווקא רק בגלל שאמרתי את זה אני הרעה?" שאלתי את עצמי בעיקר בקול רועד,ודמעותי נפלו."את לא הרעה,פשוט,קורטני עדיין בעיניין הרגיש,והיא עוד לא התרגלה" אמר בקול מנחם."טוב אז לי נמאס!היא אומרת לי מה לעשות תמיד,ולא נותנת לאחרים להגיד משהו בעיניין, ולי זה כבר נמאס" אמרתי וקמתי ממקומי והלכתי לחפש מקום אחר."תמיד אני אשמה במה שאני מרגישה.עצוב לי-אז זו בעיה שלך לאף אחד לא אכפת.שמח לי-את לא רואה שאנחנו עצובים? מצחיק לי-את חסרת טקנה או מה?מה מצחיק? נמאס לי-לא הגזמת עם התגובה שלך,גם לה יש רגשות.ומה איתי?לי אין?אני סתם משהו שהולכת ומדבר?לי אין זכות דיבור?"שאלתי אותו בצעקה כשהסתובבתי, וכשסגרתי את עיניי ודמעותי האחרונות נפלו.."אני יודעת מה קרה לה, ואני יודעת מה היא עברה,ואני מבינה אותה.אבל זה לא אומר שהיא צריכה כל הזמן להגיד לנו לעשות מה שהיא רוצה"המשכתי לצעוק לעברו."קיי,עשתה כמה פעמים,אבל זה לא אומרת שאני אוהבת שאומרים לי מה לעשות כשרוצים"המשכתי לצעוק. "גם אני רגישה אתם יודעים?אולי עלי,על ליל,על קורטני רואים שאנחנו חזקות ובעלות לב קרח,אבל אנחנו יותר רגישות מהם,ואני מבינה את זה כבר,אבל,מה הטעם בחברות אם כל הזמן מנצלים אותי?" צעקתי לעברו,ואז הסתובבתי והמשכתי ללכת."קטיה,זה לא יעזור לך לברוח"אמר מייק והלך אחרי. "אז מה אני אמורה לעשות? ברצינות, תגיד לי"אמרתי והסתובבתי אליו. "אם תגיד לי לבקש סליחה אז זה לא יהיה, אנשים צריכים לשלם לפעמים,אני שילמתי על משהו,אני לא יודעת על מה אפילו, אבל שילמתי הרבה. אז אני לא מתכוונת להתנצל" אמרתי לו יותר ברוגע."אני רוצה שבסך הכל תדברו! וזהו.כולנו לא אוהבים לריב, ואנחנו לא רוצים שאתן תריבו.מה תקבלו מזה אם תריבו?" שאל אותי די בצעקה."אני לא יודעת,אבל עם אותה שגרה אני לא מתכוונת להמשיך"אמרתי לו בטון רציני."מצידי שתנתקו איתי את הקשר,אבל אני לא יכולה להמשיך עם זה"אמרתי לו באותו טון."אז דברי איתה על זה, אל תגידי לי,תגידי לה"אמר בייאוש.נשמתי עמוק והלכתי אליו.הוא הבין והלך איתי לאחרים.כשהגענו ראיתי את קורטני עם אותו פרצוף,רק שמבולבל יותר."קורטני,תעלי עם קטיה למעלה לדבר"אמר מייק לקורטני."אז למה אמרת לי לרדת?" שאלתי, ובגלל שהייתי בסערת רגשות הוצאתי את הכעס על עץ שהיה כבר שבור. ועכשיו עוד יותר. "פעם הבאה זהר עם מה שאתה עושה"אמר לאו בטון מזהיר.אני וקורטני עלינו הגבעה למעלה,והתיישבנו על בול העץ. "אני מצטערת,אני לא רציתי שככה תרגישו בסופו של דבר,אף אחד לא התנגד או אמר משהו נגד,אז לא ידעתי שזה מזיז לכם"אמרה עם ראש מורכן."קורטני, זוכרת שאמרת שכשרק הגעת לפה ניצלו אותך?ברור,הבנת טיפה מאוחר יותר. אבל לפני מה שקרה כשפגשת את אדמונד,מה את הרגשת, מה חשבת?אז זה מה שהיה אצלי,וכנראה אצל כולנו. בהתחלה, אוקיי זורמת,אבל אם זה תמיד יהיה ככה אז זה בלתי נסבל" אמרתי לה מנסה לעשות כך שהיא תבין."אני מצטערת"היא אמרה בקול עצוב."זה בסדר,אני מצטערת,שיצאתי עלייך ככה"אמרתי וחיבקתי אותה והיא גם.
תגובות (0)