מקום אחר

בשקט אתה פוסע, על המדרכה הקרה,
מקווה שהיא לא תשים לב שאתה מציץ עליה.
כבר שבועות שאתה עוקב אחריה, מנסה להתקרב אל ליבה.
ולה?
לה לא אכפת ממך. אתה לא מסוגל להתמודד אם ההשלכות של זה. ההתעלמות, הסינון, תכף היא עוד תוציא אלייך צו הרחקה. אתה יושב בספסל הירוק שנמצא בסוף הרחוב וחושב למה זה קרה לך.
בסך הכל ניסית להרשים אותה, לקחת אותה לכל מיני מקומות, הצטלמתם, חיים. אבל עכשיו….
עכשיו אתה זרוק ברחוב ומקווה שהיא תסכים לך לחזור הביתה, אחרת אתה תישאר כאן.
אתה חושב על זה וזה נראה לך כמו סיפור אהבה מהאגדות שעוד רגע היא תחזור ואתם תחיו באושר ועושר – אבל אתה יכול לשכוח מזה.
אולי זה טוב שנפרדתם, הרי היו גם צעקות. אל תשכח שלא הכל היה ורוד. מושלם. מהאגדות. היו פעמים שרבתם ולא דיברתם במשך ימים שלמים – וגרתם באותו בית, אתה זוכר אותם?
הפעם האחרונה הייתה בגללך.
אתה היית זה שצעק עליה. טיפש שכמוך. למה לא יכולת להאמין לה כשאמרה שהוא בסך הכל מישהו שעובד איתה?! אתה הרי מכיר אותו ובכלל, היא לא צועקת עלייך כשאתה מדבר אם בנות אחרות.
הייאוש מתחיל להציף אותך. אתה מבין שאיפשהו עמוק בתוכך אתה באמת אהבת אותה, כי עכשיו אתה מבין מהי בדידות אמיתית. לפני שעה קלה דפקת בדלת ביתה – שהייתה גם דלת ביתך- היא רק ראתה אותך, וסגרה אותה בחזרה. בהשפלה גלויה השחלת פתק דרך החלון. היו רשומות בו מילים ספורות. "אני מבין. טעיתי. אפשר לקבל את הדברים שלי?"

תחנת רכבת. בנאדם. גי'נס משופשף על רגליו, חולצה שחורה וכובע כסקט. שקית זבל שבתוכה בגדים ועוד כמה חפצים. ספסל. אישה יושבת מרחוק.
לאיזה מצב הגעת? אתה חושב בין עצמך. יכולת להיות במקום אחר עכשיו. מקום חם, אוהב, רגוע. לא מלא רעש וצפיפות.
אין לך כבר שום דבר לעשות פה, הרי איבדת הכל. היא הייתה הכל בשבילך. זה קצת מוקדם להחלטות, לדעתך, אבל היא ממילא לא תחזיר אותך, אין לך לאן לחזור…
אתה יוצא מתחנת הרכבת, עובר את הגשר, ומתיישב על הספסל הקרוב.
אתה נזכר ברגעים האלה שחשבת שכל מי שמהורג את עצמו הוא מטומטם. עכשיו אתה יודע בוודאות שאתה כנראה תמיד היית אחד מהמטומטמים האלה, כי עובדה שהסכין כבר בידך, נוטפת דם. חתך עמוק התווצר על ידך הימנית. אתה מאבד יותר מידי דם. אתה מרגיש מרגיש פתאום מין אושר לא מוסבר כזה… כאילו, עכשיו הכל טוב. זה מעשה נכון. אין צורך להזעיק אנשים שיעזרו לך. אתה בדרך למקום טוב.
למקום אחר.