מקולל – פרק 3

היא פתחה שוב את הדלת, ראתה אותי וסגרה שוב.
"היילי.. בבקשה תספרי לי למה את כבר לא כמו שהיית!" אני צועק מאחורי הדלת.
היא פתחה אותה ואמרה "תכנס.. אבל אל תספר לאף אחד.." והכניסה אותי.
חדרה היה גדול, צבוע בצבעי ורוד וסגול. שונה מאוד מחדרה הקודם שהיה לבן, קטן, ומשעמם מידי.
כשהתיישבתי לידה היא התחילה לספר.
"תבטיח שלא תספר. תשבע!" היא אומרת ומבטה היה עצוב, אומלל..
"אני נשבע בחיי" אמרתי וגרמתי לה ביטחון.
"אהממ….איימו עלי שאם יראו אותי איתך… יהרגו אותך.." היא אמרה והבנתי שהיא מנסה להגן עלי.
"מה? מי?" שאלתי בהלם. פי היה פתוח לרווחה.
"בבקשה! תצא מכאן! אני מפחדת!" היא מנשקת אותי ומוציאה אותי מביתה בכוח.
"אבל.. אני מוכן למות למענך.." אני לוחש כשאני כבר מאחורי הדלת.
חזרתי חזרה הביתה רק בבוקר שלמחרת.
פספסתי ימי לימודים, לא אכלתי, לא שתיתי, לא חייתי.
התבודדתי מאחורי דלת חדרי הנעולה, מלאה בתמונות שלי ושל היילי.
ימים ולילות שהיתי בחדרי, וכמעט לא יצאתי ממנו.
עד יום אחד שהחלטתי שאני מנסה לשכוח ממנה.
עשיתי את מה שאני בטוח שאתחרט עליו, קרעתי את כל התמונות שלנו שהיו על הדלת, שרפתי כל זכר ממנה, והיו הרבה דברים כאלה.
אך רק הרגשות שלי אלייה לא יצאו ממני.
חיי הרוסים, כבר שבועיים שלא דיברנו, מתחרט על כל שנייה שאני חי.
אני נכנס לכיתה, כבר לא ניראה טוב כמו שהייתי. הבנות כבר לא נמרחות עלי, אלא רק בוהות בי במבט מוזר.
הסיטואציה עצמה הזויה, ולעולם לא חשבתי שאגיע לשיא השפל.
"תום? זה אתה?" ראיין, החבר הכי טוב שלי, שהתעלמתי ממנו כבר המון זמן. כמו שהיילי התעלמה ממני.
אבל.. מי איים עליה? למה לא רצו לראות אותנו יחד? הריי שנינו היינו המקובלים ביותר,
וכולם חשבו שמתישהו נהיה יחד.. האמת שגם אני..
"כן.. זה אני.." אני אומר, לא מתרגש מכלום, הדבר היחיד שיכול לרגש אותי זאת היילי,
שגורמת לי לחייך בכל שנייה שאני חושב עליה. עד שהפסיקה להיות אותי.
אולי היו אלה ההורים שלה? או מישהו אחר שאהב אותה וקינא, בדיוק כמו שאני מקנא עכשיו במי שרואה אותה?
או שזה סתם מישהו שנהנה להיות רשע, וחסר לב.
"תקשיב.. אני חייב לך טובה, אתה הצלת אותי מהדייט עם ה.. מוזרה. אתה יודע.. במה אני יכול לעזור לך?" ראיין אומר.
"כלום, זה בסדר, הכל בשבילך אחי" חייכתי חיוך מזוייף ויצאתי משער בית הספר.
הברזתי מהשיעור הראשון, מול עיניי כל המורים, ומול עיניי הוריי שנקראו לשיחה ובדיוק נכנסו לחניה.
לא אכפת לי האמת, כי כל מה שהיה ניראה לי חשוב הייתה נסיכת חלומותיי,
בעלת העיניים הנוצצות, שפתייה הצבועות באדום עדין, הנערה הכי מושלמת מכולן,
הנערה שגורמת לליבי להחסיר פעימה, וכמעט למות. היילי.
אני יושב בחדרי. "היילי אני אוהב אותך." אני ממלמל.
"אני אוהב אותך היילי.." אני מוסיף בקול רגיל.
"היילי! את אהבת חיי! תחזרי אליי! בבקשה!" אני צועק.
פלאשבקים רצים בתוך ראשי.
~אני והיילי במחנה, בתוך האוהל כשכולם נמצאים מסביב למדורה. אני מתקרב אליה באטיות ומנשק אותה..~
~היא מחזיקה את ידי, ליבי פועם בחוזקה, אנחנו נכנסים למים, והיא אומרת "אני אוהבת אותך" בלחש..~
זה לא מפסיק. אני לא מפסיק להזכר ברגעים הטובים שלנו.
~אני מלטף את שיערה הבלונדיני הארוך, והיא מביטה אל תוך עיניי..~ ~"תנשק אותי כבר.." היא לוחשת~
~"אז.. ביי" אני אומרת כשאני מלווה אותה אל בייתה.~
אני לא מוכן לשכוח אותה. גם לא בעוד מליוני שנים. היא תמיד תהיה בשבילי אהבה חיי..