מקולל – פרק 2

היא עזבה את בית הספר, את חברותיה, ואת כל סובביה. היא עזבה אותי.
אני עדיין לא מאמין. היא לא עזבה רק את בית הספר, אלא גם עברה דירה.
למקום רחוק ממני. אני מתוסכל כל כך, לא יכול לחשוב על משהו אחר. אין דבר שיוכל למשוך את תשומת ליבי יותר ממנה.
התקשרתי אליה, והיא סיננה אותי. ניסיתי לבדוק באיזה עיר היא גרה עכשיו, אבל זה הסתיים ללא הצלחה.
ניסיתי הכל כדי להיות מושלם בשבילה. אבל אני אף פעם לא מצליח. אני כל כך לוזר.
בכל יום בבית הספר הייתי יושב על הכיסא שלה, מקשט את הלוקר שלה בלבבות, ועושה הכל כדי לא לשכוח אותה.
לעולם לא חשבתי שזה יכול לקרות. שהחברות שלנו שהחזיקה 4 שנים טובות, תהרס. אבל היא נהרסה והכל באשמתי.
שאלתי אותה בפייסבוק איפה היא גרה עכשיו, ושברצוני לבקר אותה, והיא חסמה אותי.
היא ניתקה איתי קשר. היא כבר לא אותה אחת שהכרתי.
היילי גורדון הייתה ותהיה אהבת חיי, ולעולם לא אהיה מסוגל לשכוח אותה.
"מה קורה תום?" שאל אותי החבר הכי טוב שלי, ראיין.
התעלמתי ממנו, לא הייתי מסוגל לדבר, לראות או לחיות.
לא ידעתי מה לעשות.
האם לברוח גם אני מכאן, ולנסות לאתר את אהובתי היחידה, או להשאר כאן ולסבול.
בחירתי כמובן הייתה לברוח מכאן.
כשהגעתי חזרה הבייתה, ארזתי תיק עם ארנק, פלאפון, אוכל ובגדים. אה ו.. תמונה של היילי, שלעולם לא אשכח אותה.
אולי אני מגוחך, אך אני לא הולך לעזוב אותה שם היכן שהיא נמצאת.
נכנסתי אל תחנת הרכבת וקניתי כרטיס ללאס וגאס. זה היה הרמז היחיד שהיה לי ממנה.
לא הייתי מסוגל לחזור בלעדיה. אני רוצה שתחייה איתי, שתאהב אותי.
ישנתי במוטל, אכלתי במקדונלדס, והצלחתי לשרוד בלי בית חם ואוהב.
למזלי בן דודי הנרי גר בלאס ווגאס.
דפקתי בדלתו ואמו פתחה.
"שלום דודה" אמרת וחייכתי חיוך מזויף.
"שלום חמוד! מה אתה עושה כאן? איפה אמא?" דודה מריה שאלה .
"באתי לבד. אפשר להכנס?" שאלתי, וניסיתי שלא להוריד את החיוך.
"בטח בטח! הנרי למעלה בחדר" היא חייכה.
ניכנסתי ועליתי לקומת החדר שלו. דפקתי בדלת. הוא פתח והתחבקנו. טוב.. אתם יודעים, חיבוק של בנים!
הנרי הוא גאון בחשבים, וביקשתי ממנו שינסה לבדוק אם אפשר למצוא את הכתובת שלה לפי הנייד שלה.
הוא דיבר מילים שלא הבנתי, כלומר, מילים של גאונים.
לאחר מספר דקות הוא הצליח לפענח את הכתובת ונתן לי אותה.
שאלתי את כל האנשים שראיתי אם הם יודעים איפה הכתובת ששאלתי, אך אף אחד לא באמת ידע.
הלכתי ברחובות מתוסכל, מבואס וחסר חיים. ראשי היה מוטה לרצפה ולא היה אכפת לי לאן אני הולך.
פני עצובות, אני כמעט פורץ בבכי כשפתאום אני מרים את ראשי ורואה בניין דירות, והיילי יושבת ליד חלון אחד.
פני הפכו לשמחות, חיוך גדול עלה עלי והחלטתי לרוץ אל עבר האהבה הגדולה שלי.
אני רואה שלט על דלת "משפחת גורדון" ומקיש בה.
אמה פותחת לי את הדלת, פניה המומות. "היילי! יש לך אורח!" היא צעקה אליה.
"אני באה!" היא צעקה. כששמעתי את קולה המושלם התרגשתי, אך היא הגיע לדלת.
פניה היו שמחות אך פתאום הן השתנו מפני שהיא ראתה אותי.
את הנער שהיא שונאת.
"היילי.. התגעגעתי אליך." אמרתי והחיוך גדל ומילא את פניי.
אבל היא טרקה עלי את הדלת.
שמעתי בכי, הבכי שלה, היא ישבה ליד הדלת.
"היילי! סליחה!" אני צועק ומתיישב בצד השני של הדלת.